עמיר בניון עם דוד ד'אור והתזמורת האנדלוסית

עמיר בניון, דוד ד'אור (צילום: אסף נבו) — המוזיקה תגיד - תבואו כל לילה. עמיר בניון ודוד ד'אור | צילום: אסף נבו

עמיר בניון התפרסם כיוצר-מבצע ששר את שיריו וכיוצר לאחרים, כמו גידי גוב, ישי לוי, גלי עטרי ויהורם גאון. על כך תהילתו בעשור וחצי האחרונים. פרויקט "שירי ארץ אהבה" אותו השיק אמש בפסטיבל "מידטרנה" באשדוד, במופע מרהיב עם התזמורת האנדלוסית אשדוד ודוד ד'אור, מציב את בניון בעמדה אחרת, עמדת הזמר-המבצע. וכזמר-מבצע בניון מצליח לרגש לא פחות מאשר כיוצר. הטיפול המיוחד שהעניק לשירי משוררים שבוצעו במקור על ידי גדולי זמרינו, מצא בקלאסיקות הישראליות אותן בחר זויות חדשות, לעיתים נקודת מבט שונה, מרעננת, חודרנית, לעיתים מטלטלת. האופן שבו בניון שר את "יש בי אהבה", "נאסף תשרי", "עטוף ברחמים", "ילדות נשכחת", "אחרי 20 שנה", "משירי ארץ אהבתי" הוא לא פחות ממרתק, ויכול ללמד אותנו שיעור במעבר של שיר משדה מוזיקלי אחד לאחר.

כשבניון שר: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית למלך אין כתר. רק שבעה ימים חגים בשנה, ועמל ורעב כל היתר...וכל קבצנייך עומדים בתפילה, ובנייך בנותייך חתן כלה, וכל קבצנייך אחים" - הטקסט הזה מקבל משמעות אחרת לגמרי מאשר בביצוע המקורי של חוה אלברשטיין, כי מדובר בבניון, שרואה בקבצנים ובפועלי הזבל את אחיו לגורל.

הבסיס הוא פשוט - בניון הוא מטבעו זמר-מבצע מיוחד, שמושך כמעט כל שיר למגרש שלו, מגרשו של הפייטן, עם ההתאמות וההטעמות המזרחיים, שנשענים על מסורת עתיקה, אבל נותנים את כל הכבוד לשיר המקורי ויוצרים פנומן ישראלי חדש. הפנומן הזה לא היה שלם ללא שירים אחרים שבוצעו אמש וזכו לעדנה כמו "תושיית ליל חוב" של עבד אל וואהב בביצוע האנדלוסית, "אשמח בך" שכתב הבבא סאלי ו"אבינו מלכנו" בביצוע דוד ד'אור.

את המפגש בין קלאסיקות ישראליות לפיוט המזרחי של בניון עטפה התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, עם המנצח והמנהל המוזיקלי שמואל אלבז. התזמורת הרימה את הביצועים של בניון לרמת הקונצרט, לרמה האפית, הקלאסית. כל מי שהיה בהופעה של עמיר בניון בקיסריה יודע שהוא נשמע מדהים עם סקצית כלי מיתר שמצטרפת ללהקת הליווי שלו (אשר כוללת, בין היתר, את אחיו, הגיטריסט והזמר אבי בניון, ונשפן-העל גל דהן). אבל האנדלוסית אשדוד היא הרבה מעבר לסקציית כלי מיתר - זו היא אורקסטרה אוריינטאלית אמיתית שידעה לפאר את השירה הבניונית ולהנחיל אותה במחוזות חדשים של הוד והדר. כאשר כלי ההקשה והפריטה של האנדלוסית קיבלו קטעי סולו בתוך העיבודים שיצרו בניון ואלבז - הוכיחו הנגנים המקומיים שיש להם את היכולת לא רק לעטר ולקשט את הביצועים, אלא להעניק לשירים האלה נופך שהגביר את הלמות הלב.

הכוח הגדול של התזמורת האנדלוסית הוא במפגש בין אלמנטים מהמוזיקה הקלאסית המערבית, לבין המוזיקה הקלאסית המזרחית, הספרדית-אנדלוסית-מרוקאית. עבור בניון מדובר בסגירת מעגל שלם, שהפגיש למשך כמעט שעתיים את כל עולמותיו - שיריו האישיים שכבר הפכו לנכסי תרבות, מוזיקת הפיוטים המרוקאית שהביא מהבית ומבית הכנסת, המוזיקה הישראלית עליה גדל ושלה בה לעשות כבוד בגרסאות הכיסוי, ולבסוף הקלאסיקה האירופאית, שהיא כמצע גרנדיוזי ערב לאוזן לשירתו הגרונית, הנערנית, הסרעפית, הנושפת הבל שמיימי. גם כשלקראת הסוף בניון, לבוש באופן הפשוט ביותר, לוקח גיטרה חשמלית ומפציר בקהל "לקום, לרקוד ולשבור את הכיסאות", יש לזה חן - הוא מראה שגם עם פאסון של תזמורת הוא היה ונשאר זמר עממי.

הדובדבן על העוגה הנהדרת הזו היה דוד ד'אור, שבא מהחיבור בין פופ לקלאסיקה והשלים את בניון והתזמורת ברגעים מפוארים ממש כמו ב"שמחות קטנות", "שמור על העולם ילד" ו"ניצחת איתי הכל". המפגש הזה, בין בניון לד'אור, שני זמרי-על, משני קצוות העולם המוזיקלי, היה פסגה עילית ומענגת, מהנפלאות שהמוזיקה הישראלית יכולה לספק לנו. המופע הזה הדגים (שוב) מדוע מקומו של עמיר בניון הוא בשורה הראשונה של האמנים בתרבות שלנו, כן ירבו כמותו.