אינפקציה הטריפו במופע האיחוד

אינפקציה בהופעה (צילום: אורית פניני) — הקהל בטירוף מהרגע הראשון | צילום: אורית פניני

יש מצב שגם אם אלכס טרנר היה מופיע אמש בבארבי היו שם פחות אנשים, שהיו פחות משולהבים. עוד לפני שהתו הראשון נוגן כל הקהל קרא בשם הלהקה. ואז הם עלו. שנים אחרי הפירוק, אחרי שהלכו והביאו את הפאנק ל"מרסדס בנד", אחרי שהקימו את "איטליז", הם חזרו לפתח תקווה הנצחית, אותה העיר האפורה ש"אינפקציה" ציירה בהומור ונשארה חקוקה בלבם של רבים כל כך.

טרטר לא הספיק להוציא מילה מהפה

אפשר לדבר על איכות הסאונד, או על הנגינה והשירה, אבל עדיף לתאר בראש ובראשונה את הצד השני, זה שהיה מול הבמה. מאז ש"אינפקציה" התפרקה המעריצים לא הפסיקו לייחל לאיחוד, גם אם זה לא יכלול אלבום שלישי, אלא רק סדרה של הופעות. כל התקוות האלה התנקזו להופעה ראשונה שכל הכרטיסים אליה נמכרו במהירות שתמונות עירום יורדות מענן. ואותם האנשים שקנו את כל הכרטיסים כבר בדקות הראשונות למכירה לא בזבזו זמן. מהרגע שששת חברי הלהקה עלו, מחופשים כהלכה, הקהל לא נתן להם שניה אחת של הסתגלות ומיד גרר אותם למים העמוקים. התו הראשון נוגן וכל הקהל שר ביחד את המילים לפני שניר טרטר הספיק בכלל לחמם את גרונו.

בשיר השני השירה המשותפת כבר לא הספיקה והקהל החל לרטוט, פשוטו כמשמעו. מאות האנשים הקרובים לבמה קפצו והרימו ידיהם כשהמילים של "זה עושה לי שמח" נורו וכולם היו פשוט גוש אחד גדול ומתפוצץ. כל, אבל כל המילים, נאמרו במשותף על ידי סולן הלהקה והמעריצים שמולו. זו הייתה תצוגת קהל ברמה של משחק כדורסל בסרביה, של משחק כדורגל בטורקיה, של קרב mma בברזיל. כשטרטר ביקש בפעם הרביעית להאיר על האנשים ומלמל את המילה "מדהים" פעם אחר פעם לא היה גרם של אירוניה או ציניות בקולו. וזה אותו הקול שבקע מגרונו של מי, שכל שיריו הם אירוניה אחת גדולה. אלא ש"אינפקציה" מעולם לא היו סתם בדיחה חביבה. מעל הכל זו הייתה מוזיקה מצוינת, רוק נושך, שמשאיר סימני שיניים גם עשור לאחר שהוקלט לראשונה.

חיבור אימתני לקהל

אבל באמת שאי אפשר לנתח את ההופעה אמש לפי פרמטרים רגילים. השילוב בין ששת הנגנים היה איכותי, אבל החיבור שלהם לקהל היה לא פחות מאימתני. לא יודע אם יהלי סובול היה אמש בהופעה, אבל אם לא, אז יש סיכוי שבערך בעשר וחצי הוא זכה לפלאשבק לתקופה בילדותו שבה קראו לו מהחצר לרדת לשחק. עד כדי כך חזק הקהל צעק את המילים בפזמון של השיר שנושא את שמו.

ואיך בכל זאת היו חברי הלהקה? הרבה יותר טובים מהמצופה, יחסית להרכב שלא ניגן ביחד כבר כמה שנים. שני מתופפים, שני גיטריסטים, בסיסט, ואחד טרטר אלוהינו, שהשפריץ כריזמה לכל עבר. בשנים שבהן "אינפקציה" פעלה הסברה הייתה שאלוהים הוא דיג'יי. הוא לא. לפחות נכון לאמש הוא גוף שש ראשי שניפק בשלב מסוים גרסה מושלמת ל"זה היה ביתי", אשר סיפקה מנה עצומה של נוסטלגיה ישירות לוריד של מאות מעריצים, שחיכו לרגע הזה יותר מדי זמן. והאמת שהיה שווה לחכות. זו לא הייתה הופעה שבה רוב הנוכחים נהנו בעיקר מגירוי בלוטות הזיכרון. כאן ההנאה נבעה מהגילוי המרגש שהזיכרון תיאר את המציאות נאמנה. זו הייתה הופעה גדולה במלוא מובן המילה ועצם העובדה שתודלקה באדי זכרונות לתקופות קדומות בחיים של כולנו, רק הוסיפה לחגיגה.

הופעה כזו מרגשת לא הייתה עדיין השנה

וזו הגיעה לשיאה בשיר האחרון לפני ההדרן. טרטר ביקש שיאירו את המקום לכבוד השיר "פתח תקווה". יש מחזות שלא צריכים להשאיר בחושך. הקהל אמש היה מחזה כזה בדיוק. חברי הלהקה שמו על עצמם את התחפושות שעמם עלו לבמה והסולן החל לדקלם את המילים הראשונות בשיר בקול מונוטוני בזמן שגיא שמי הנהדר ושאר חברי ההרכב בנו את האווירה לקראת הפזמון ההולך ובא. שניות לפני שהגיע הפסיקו את הנגינה ונתנו לקהל לשאוג ביחד עמם את המילים: "ערסים זקנות ובני עקיבא! אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה!" בווליום מחריש אוזניים, שאיכשהו שמר על הרמוניה מתוקה. אני מניח שזו האווירה ששררה בטדי כשערן זהבי נעץ ברשת את גול האליפות ההוא. מסוג הרגעים שלא מתרחשים בהופעות רבות. לא רק בארץ, אלא בכלל.

היו השנה בארץ הופעות עם איכויות מוזיקליות מרשימות יותר, היו הופעות מושקעות יותר, היו הופעות שהתאימו לפלחים גדולים יותר באוכלוסיה, אבל הופעה כזו מרגשת לא הייתה עדיין השנה. אל תתנו להומור שבשירים להשלות אתכם, שכן עדיין מדובר ברוק כבד לעתים, ובקהל של רוק כבד. ובמילים אחרות, יש אחוז גבוה יותר של נשים בפעילויות של דאע"ש מאשר באוכלוסייה שרקדה פוגו מול הבמה. ואפילו הפוגו היה בטעם טוב, ויצר אווירה שהדביקה גם כאלה שלא חשקו בטירוף שמתלווה לעניין. אם אתם מאלה, אז אתם חייבים להגיע לאחת מההופעות הבאות של "אינפקציה". ואם לא? אז תמצאו את השירים מאותם שני אלבומים ותכנסו לעניינים, כי הופעות כאלה פשוט אסור לפספס.

מצאתם טעות לשון?