מכירים את זה שאתם רואים סרט בפעם השנייה עם מישהו אחר ומה שבאמת מעניין אתכם זו התגובה שלו לסרט? לבחון את פניו ברגעים המצחיקים או המרגשים או החכמים? לראות את פיו מתעקל ואת עיניו מצטמצמות?
אז אתמול, אחרי חימום של וורפיינט הנהדרות ומלאות הסטייל, קיבלתי שידור חוזר להופעה של אלט ג'יי שראיתי ברומא אי שם בפברואר. גם היא התחילה ב"Deadcrush" היפהפה מאלבומם האחרון והסתיימה באותו אופן עם "Breezeblocks" ההמנוני (עדיין הקטע היפה ביותר בעיני הוא הפתיחה של "Pleader", ובכלל הגעתי למסקנה שאני מעדיפה אצלם את הצלילים שלפני ובין השירה של ג'ו ניומן). כך יכולתי להתעמק בתפאורה השונה – האוויר הפתוח של מרכז הירידים, הירח המלא הזהוב התלוי במרכז הלילה, ריחות הדשא והעצים והג'וינטים הנמהלים זה בזה, דוכני השתייה הממלאים כוסות בירה והתורות הארוכים מדי לתאי השירותים; בקהל השונה – יותר מ-14 אלף צעירים. מאוד צעירים. צעירים מכפי שציפיתי; בתגובותיהם למופע האורקולי של ניומן, תום גרין וגאס המילטון הבריטים – יותר מדי סלפי; ובהתאמות הקטנות לישראל (סבבה סבבה).
החברות שהיו לצדי התפעלו משדרוג החוויה לעומת המופע המעט (כלומר מאוד) זייפני שקיבלו מהשלישייה לפני שלוש שנים בראשון לציון, ואכן, המופע שלהם מצליח להיות מהודק ועם זאת לאפשר שיטוט מדיטטיבי בתוך הצלילים, מלמול מילים מוכרות תוך כדי בהייה בזרמי האור הנעים על עמודי התאורה, מעלה מטה בקצבים משתנים, רגע נוזלים כמו אותיות ירוקות במטריקס ורגע מכים כסופת ברקים.
ועם זאת, משהו הלך לאיבוד בחלל. גם מבחינת התאורה, שמרשימה קצת פחות כשהיא לא באצטדיון תחום וסגור ולא יכולה לקפוץ מהבמה אל הקירות ולהכות בקהל, וגם מבחינת הסאונד - דווקא שניהם עבדו בהחלט בהופעה של ניין אינץ' ניילז באותו הלוקיישן בדיוק ב-2007, שנה שעדיין היה בה טסטוסטרון). כי מה לעשות, אלט ג'יי היא לא להקת איצטדיונים עוצמתית, היא לא גורמת לך לקפוץ בלי להפסיק לרגע, היא לא גורמת לך לצעוק את המילים בלי לפספס, והיא לא מעוררת רגשות עזים כמו תשוקה או שנאה או אהבה. היא מסע מהורהר פנימה, שכדי להתהפנט ממנו צריך לשבת מול המטוטלת, ולא על הדשא במרחק. ובקיצור, כמו שהמילטון אמר, היה סבבה. אבל לא יותר מזה.
