יציאה חד-פעמית או הצהרה דרמטית על דרך חדשה? התחנחנות בפני אומת האינדי, או שמא מחווה נרגשת למעריצים הוותיקים? קריאת-תיגר על חוקי התעשייה - ואולי ספין שיווקי נדרש: שאלות רבות וקשות מציב אלבומם החדש של הכימיקל בראד'רס, והתשובות עשויות להשתנות ממאזין למאזין.
כבר עשור שלם שצמד הכימיקלים פודה בהצלחה את הצ'ק השמן שהפקיד בשנות ה-90': מלהקת האלקטרוניקה החמה, זו ששכנעה גם את חובבי הרוק - ליצרנית מצליחה ומוערכת של פצצות רדיו מובילות. האלבום הטרי "Further", השביעי במספר עבורם, מוצא אותם - כך נדמה - חשים שלא בנוח עם מעמדם. מדובר בשבירה חזקה שמאלה מן הנוסחה שהורגלנו בה מהם בעשור האחרון - סינגל מוביל רדיופוני במיוחד עם שלל רמיקסים אופנתיים, התארחויות ממוקדות של נערי-הפוסטר הנוכחיים של האינדי הבריטי, מגע של ראפר שנזהר לא להפוך לגימיק, יומרות של סונגרייטרז עם רקע רוקרי, תוך כדי אחיזה קשה בכל רחבת ריקודים אפשרית כמעט.
רוב האלבום מוקדש לחפירות קשיחות ובלתי מתפשרות
אז שכחו מזה: כאן, הסינגל המוביל הוא סוניק-לנדסקייפ צורמני באורך של קרוב לרבע שעה, אין אף אורח עם שם מוכר ולמעשה מעט מאוד קולות אנושיים, ורוב האלבום מוקדש לחפירות קשיחות ובלתי מתפשרות ובילד-אפים קדחתניים המתגאים (ובצדק) באיכות המיקס ששכלל הצמד, שתמיד הרקיעה שחקים.
לחובבי הז'אנר, מה שנקרא, האלבום הזה הוא קצת טענה היסטורית, המתמקדת בהתכחשות גורפת לאייטיז באשר הן, ויותר מכך - לרטרו האייטיז האלקטרואידי שפשה באלקטרוניקה ובפופ לאורך העשור האחרון, זה שהכימיקלים תמיד נאלצו להמריא אל מעבר לו בסינגלים חורכי-גלגלצ מבלי יכולת להרשות לעצמם, ובכן, לחפור. בל נשכח מאיפה צצו החבר'ה - סצנת האקסטזי האנגלית של הניינטיז, ובאלבום הזה התזכורת לכך מתפוצצת בכל צרצור, פיצוץ וחריקה שפולטים הרמקולים.
מזכיר ענתיקות מהימים בהם הטראנס, הטכנו והאסיד טרם התגרשו כדת וכדין
הוא מזכיר במיוחד הרכבים כמו "אמפיריון" ושאר ענתיקות מהימים בהם הטראנס, הטכנו והאסיד טרם התגרשו כדת וכדין. רוב האלבום, בעיקר בחלקיו המוקדמים יותר, אכן בוטש וכותש בהתאם. לקראת סופו (יש פה רק 8 קטעים) מגיח מן האפלה- הנמרצת מאוד, יש לציין- Swoon, הסינגל השני והרצועה הרגשנית של האלבום, במיוחד על רקע כל המתקפה הזאת שמתחוללת עד אליו. וגם ברצועה הזו, שעלולה לעורר אי-אילו אסוציאציות המתכתבות עם עשור רייגן-תאצ'ר, הם בכוונה מתעללים במיני דיסטורשן וצמרמורות בכל שכבת צליל אפשרית, שורטים וחורצים ללא הרף.
_c.jpg "כמיקל בראד'רס הופעה 2 (צילום: Kristian Dowling, GettyImages IL)")
וזה בעצם הקונספט: לתת לאי-איזו מלודיה זרה ועלומה להתגבש ולהזדכך ולעלות מתוך הבהובי השריטות והצרימות שהצמד מעמיס. שיר הפתיחה, נעדר ביט לחלוטין ומכיל יותר ווקאלז מכל שאר האלבום גם יחד, הוא הדוגמא המובהקת למנגנון הזה. עולה, מתנפח, מתעשר, מעמיס - ולא מתפרק בניגוד לכל הציפיות. גודש הסאונדים שאיננו סובל מרגישות יתרה להרמוניות ממשיך להתוות את האלבום גם כשלכאורה הוא סוטה מהשדרה המרכזית שלו, כמו בשיר "Another world". ברגעים רבים נדמה שעוד דקה ייבקע המנון כימיקלי מובהק עם פזמון נצחוני, ואכן היעדרם של אלה מעט פוגם ברצועות כמו "Dissolve", שדווקא מחזירה את הכימיקל לרגעים היותר ביטלסיים האלה שהיו להם פעם.
הפיצוצים, האגרסיות והוולטג' החשמלי האדיר מגיעים לשיאם ב"Horse power", ושלושת השירים שאחריו מרחיבים את הפסע של האלבום , אבל יש מצב שבאלבומים קודמים שלהם היו אלה סתם סותמי-חורים, מה גם שהחיבה המופגנת כאן כלפי ריטוש תוף האוזן לא נעלמת עד השנייה האחרונה.
אלבום תובעני וקשה, שלא שש להקל על המאזין
בשורה התחתונה, זה אלבום תובעני וקשה, שלא שש להקל על המאזין. בהיותו, למעשה, פסקול לאי-איזה וידאו ארט שלא נכתוב עליו כאן, יכול מאוד להיות שהשיפוט שלו כאלבום "רגיל" בלבד עושה לכימיקל בראדרז עוול (האריזה, אגב, מאוד מינימאלית וסגפנית בויז'ואל שהיא מציעה). אבל ברורה ההצהרה של הצמד: אנחנו לא הולכים להתחנף לאף אחד. רוצים לבוא איתנו? כדאי שתהיו ממש בעניין, כי אנחנו לא הולכים למשוך אתכם באף עם קטע שיעיף את אם.טי.וי.
בעוד 3 שנים בערך, הם שוב יוציאו אלבום. אם הייתי צריך לשים על זה כסף, הייתי אומר שהם יחזרו לשגרת הלהיטים והאירוחים המוכרת שלהם, לפחות אם הם מתכוונים להישאר בחיק הלייבלים הענקיים. Further, לפיכך, מתפקד כמעין אינטרוול, הזדמנות מיוחדת לצלול לעומק עולם הצליל של הצמד הוותיק- האימאג' שעל עטיפת האלבום הוא, אפוא, מה זה הולם.