אם הייתי בן 18 אני מעריך שהייתי מתחבר ל"תבלינים". אחרי שבגיל 15-16 נדלקתי, כמו כולם, על בית הבובות, ולפני שנה, בגיל 17, הלכתי, כמו כולם, עם סינרגיה, הנה באה היורשת. יש פה אחלה שירים על אהבה וכאב ועל החיים, שמגניב לשמוע עם החבר'ה, כשמתחרעים בשישי בלילה על בירות ואלכוהול, וגם שניים-שלושה "שירים שקטים", שאפשר לנסות למזמז איתן את הבלונדה ההיא מיא'2, שעשתה עיניים בטקס סיום.
אבל החופש הגדול היה קצר, והתגייסתי באמצע אוגוסט. באוטובוס בדרך לטירונות קלטתי שכולם שומעים טראנסים או מזרחית באייפוד. החבאתי את הדיסק של 'התבלינים' עמוק בתיק. מי בכלל קונה היום דיסקים. בחופשה הראשונה הלכתי עם הבלונדה להופעה שלהם בבארבי. בכניסה, איש גדול אחד, עם קול מפחיד, קרא לי "גולם". שתינו הרבה והתנשקנו. האמת? אחלה להקה.
אלבום הבכורה של "התבלינים" ממקם אותם כלהקת הטינאייג'-רוק שהכי מוצדק להתחבר אליה עכשיו. לא בגלל שהדיסק שלה כזה מדהים, מרתק או מחדש, אלא בגלל שיש לה את השירים הנכונים, שבנויים כדי להשיג את המעמד הזה, את הגרוב הנכון, שיגרום לבנות להידלק עליהם (וזה מה שבאמת חשוב, לא?), ואת האווירה הנכונה, כלהקה שמייצרת גוד-טיים, מבלי שצריך להתחייב אליה רגשית.
בעזרתו האדיבה של אייל מזיג מ"הדורבנים" בעמדת המפיק המוזיקלי והשותף לעיבודים, מתמקמים 'התבלינים' היטב בנקודת האמצע, בין הפשטות לתחכום, בין חלומות באויר לרגליים על קרקע היקום, בין האנונימיות לפרסום. הם עושים מספיק רעש כדי שחובבי דיסטורשן צעירים שמעריצים את סינרגיה יתלהבו מהם, וכותבים שירים מספיק ברורים בשביל שאוהבי בית הבובות יזדהו איתם.
בשונה מלהקות אופנתיות אחרות, "התבלינים" הרבה יותר קלילים וזורמים. לכן אפשר לקבל בטבעיות שהמאפיין הבולט ביותר בשירים שלהם הוא פתיחות שירים "דורבניות": fאנקי-דיסקו ('ראש בקיר', 'בתחנה'), fאנקי-רוקנ'רול ('נמאס לי ממך', שמזכיר במשהו את 'דודה'), רית'ם נ' בלוז ('בא לי') וטנגו ('עדיף וכדאי') - פתיחות מבטיחות, שאיכשהו נגמרות תמיד בהתפוצצות של גיטרות כברירת מחדל. בנוסף, כי מזיג הרי לא יכול בלי, יש התחכמויות ובדיחות בשקל, כמו פיצ'ינג משתנה באמצע השיר ('ראש בקיר'), אפקט של כוס נשברת כשהטקסט מדבר על "ג'וני על הבר" ('בא לי') ואפקט מעצבן של רמקולים של מחשב ביתי כשמקרבים אליהם טלפון סלולרי מצלצל ('בתחנה'). מזל שמזיג עצר שנייה לפני שהכניס לאולפן את חבריו מ'מה קשור?' לדואט, אבל אולי זה עוד יקרה בהופעות.
אחרי רעם הבראס של 'ראש בקיר' מתחילה פתאום בשקט בלדת הרוק הקיטשית 'לפעמים', ומיד אחריה עוד אחת - 'המלחיץ', עם טקסט על אהבה נכזבת ומהלכי גיטרות שסלאש וריצ'י סמבורה שכחו לעשן בשירותים. 'בתחנה' הוא כבר אשכרה שיר שאיתי גלוסקא היה חותם עליו בעיניים עצומות. ב'בא לי' הבלוזי מופיעה שורת המחץ "בא לי לצרוח לשכנה / להשקות את הגינה", ואחריה שוב סולו גיטרה מפרסומת למקדונלד'ס, שמתחבר נהדר לווקאלז. יחד עם 'נמאס לי ממך' מדובר בקטעי השירה מהטובים באלבום.
אלא שהשירים הכי יפים כאן הם 'צועקת' ו'אין סוף'. 'צועקת' הוא קטע די נדוש וצפוי, אבל אפשר להתחבר לרגש בו הוא מבוצע על ידי שני הסולנים- שחר נהרי ורועי לביא, בתוספת קולות רקע חביבים. 'אין סוף' נהנה מלחן מצוין ושוב, שילוב מנצח בין שני הסולנים. 'עדיף וכדאי', כאמור מפתיע בפתיחה ובמקצב, גם השילוב בין כינור לכלי קשת חביב, אבל הבומבסטיות משתלטת על העיבוד. 'בואי עכשיו' המסיים הוא עוד בלדת רוק קיטש, שלא מורידה ולא מוסיפה.
'הדורבנים', סליחה 'התבלינים', הם להקה לא רעה, שהוציאה אלבום מופק היטב, שנשמע מצוין (אם כי מעט מיושן), מנוגן יפה, מושר נהדר, אך בינוני מבחינת התכנים שלו, השירים עצמם, ומבחינת הטעם של יוצריו. יש להם פוטנציאל להשתפר באלבום הבא, אבל בשביל זה מומלץ להתמקד בכתיבת שירים שהם קצת מעל הרף של רון הופמן ואמיר אטיאס. את כל השאר כבר יש להם, ואם הייתי בן 21 אולי אפילו הייתי מביא להופעה שלהם את כל החבר'ה וחוגג במסיבת שחרור. בטוח היינו נהנים.