אחרי שמאזינים, או יותר נכון עפים עם הבריזה הנעימה שמנשבת מ"נמשים" - אלבום הבכורה של אמילי קרפל בא לצעוק "הללויה". תקופת בצורת ארוכה מידי עברה בארצנו עד שסוף סוף נמצא אלבום הפופ הישראלי הראוי והאיכותי של השנים האחרונות. הפעם לא מדובר בעוד זמרת שמפומפמת היטב על ידי יחסי ציבור אגרסיביים וריקים מתוכן, אלא משהו עם כיסוי, שמגיע עם קול מתוק, תודעת פופ גבוהה במיוחד ונמשים ייחודיים. כמה אלבומי פופ ישראלים מתוקים כאלו אתם מכירים? האחרון של דנה אינטרנשיונל היה כזה רק בחלקו הקטן, גברת אמדורסקי צריכה להתאפס על עצמה, שרון חזיז לא ממש בכיוון וכך נשארנו רק עם דיסק קלאסי אחד של "ג'ינג'יות", אבל תודו שזה כבר ממש היסטוריה.
קרפל, שהייתה מוכרת עד עתה בעיקר מהשיר "תוך דקה" של מטרופולין, הלכה על פופ קולי ואינטליגנטי, תחום שונה לגמרי מסגנון הג'אז בו עוסק דודה, דני קרפל, ואביה, אבי קרפל, מייסד 'העכבישים' ו'הסגנונות'. השירים באלבום כל כך אווריריים ומתוקים עם הרבה מילים שקשורות למים, ים, רוח, טיפה, טפטוף, נזילות וכל מה שעזר לשחר צוברי לזכות במדליית ארד בשבוע שעבר. ההפקה של האלבום משובחת עם אלקטרוניקה ורטרו חזק לסינת' פופ של שנות השמונים.
אבל הדבר הכי בולט בהאזנה לנמשים, הוא התודעה הגבוהה למוסיקת הפופ שאוחזת בה קרפל. שמות כמו רושין מרפי, סטייסי קיו (Two of hearts), קיילי, שׂרה קרקנל סולנית סנט אטיין, נינה פרסון, ג'ולייט, גוון סטפני ועד וינס קלארק ויאזו של שנות ה-80 עולים בכל האזנה לאלבום. למרות שקרפל נשמעת כמו מישהי שהגיעה היישר מחו"ל, היא לא מתנתקת מהארץ.
עובדה: תמצאו פה את "אינך מבקש דבר" שהלחין עובד אפרת למילים של לאה גולדברג, ושיתוף פעולה עם המשורר יצחק לאור ('נערת רוק') שכתב את "עונות" כשברקע סמי בירנבך, מנהיג להקת 'מינימל קומפקט' מדקלם את המילים ולראשונה אפשר לשמוע אותו בעברית מאז 1988. למרות שהשיר הזה פחות מקפיץ יש לו גרוב איטי משלו, משהו שדי ג'ייז היו שמים כדי לסיים ערב מוצלח במיוחד.
גם אסף אמדורסקי בא לבקר ב"בין השורות" שיר שההתחלה שלו רצינית וקצת מדכאת, אבל כשקרפל נכנסת לתמונה היא מביאה את הסוויץ והוא הופך למשהו שובב עם מנגינה שנמשכת ונמשכת ומכריחה אותך לזוז, עד שאתה נופל שדוד לקסמו. גם 'טיפה', הסינגל הראשון ומהמוצדקים שבשירי הפופ שיצאו לאחרונה, לא נעלם פה ואף פותח את האלבום ומצהיר כוונות.
"משוגעת" הוא סוכריית מקל מתוקה במיוחד, שמזכירה את הקול של יפעת בן דרור, רק במהירות מוגברת ובגרוב של גוון סטפני. "כאן אני עומדת", הסינגל השני של קרפל, הוא שיר נהדר, שמתחיל שקט וממשיך עד לרגע שבו הוא מתנפץ כמו גל וחושף סוג של מצב נפשי. הוא מזכיר קצת את אפרת גוש. אפרופו גוש, את אלבומה השני הפיק לא אחר מאשר ניר אוורבוך, שאחראי כאן על ההפקה המוסיקלית והעיבודים יחד עם תומר אדם לנצינגר, בן זוגה של קרפל.
כבר מעטיפת האלבום אפשר להבין שקרפל מתייחסת לכל העסק בקריצה וחיוך. הפנים שלה בפרונט, אבל בהגדלה פראית, מסתירים את השיער הג'ינג'י שלה והיא חמושה במשקפיים נוסח שנות השישים, מונחות ברישול ומסתירות עין אחת. לא ממש תמצאו עטיפה כזו של זמרת ישראלית מהשנים האחרונות. קרפל לא המציאה שום דבר חדש אמנם, אבל היא הרימה אבן והזכירה לכולנו מה שהיה מונח מתחתיה, ושכבר שכחנו: שאין מה להתבייש בפופ אינטליגנטי שעשוי טוב, עם הפקה שיודעת את העבודה.
שמוסיקת פופ, גם אם אין לה מסר הכי עמוק בעולם, צריכה להיעשות ברצינות, מבלי שהמאזין יזוז מהכסא בחוסר נוחות עקב מבוכה. אני שומע את 'נמשים' שוב ושוב בחום הכבד ברכב, ואם הייתי פוגש את קרפל באיזה רמזור הייתי צועק לה בקול רם ובלי שום בושה "אמילי, תעשי לי נמש".
אמילי קרפל- "נמשים"