האם אפשר להפריד את מיילי סיירוס, סמל הפרובוקציה המינית בפופ של 2013, שתוך חודש זינקה לעמדת האישה הצעירה המפורסמת בעולם, ממיילי סיירוס הזמרת והאמנית שהוציאה כעת את אלבומה החדש "Bangerz", ובסך הכל רצתה קצת יחסי ציבור למוזיקה שלה. האמת שקצת קשה, כשהגברת בת ה-20 בעצמה מצטלמת ללא חלק עליון, מסתירה את שדיה בידה הימנית, על עטיפת מהדורת הדה-לוקס של האלבום.
האמת שאולי גם לא צריך להפריד, כי סיירוס, כמו ליידי גאגא לפניה, יצרה מכלול של מופעים (חשיפות) בתקשורת, שהאלבום, חשוב ככל שיהיה, הוא רק נדבך אחד ממנו. מצד שני, היא עשתה טוורקינג, שרבבה לשון והתפשטה, כדי שכולם ידבר עליה ויחכו לאלבום שלה, ויהיה קצת עצוב אם בגלל שהיא היתה בוטה-שובבה (ב-VMA) ואירוטית-קינקית (בקליפ), אף אחד לא באמת ירצה לשמוע אותה שרה, זה מחיר גבוה מדי עבור זמרת לשלם אותו.
כי יש הרבה מה לשמוע, ואם כן מפרידים לרגע את הבימבו מהאמנית, מקבלים זמרת מעודכנת שהוציאה אלבום שנשמע כמו סיכום מוצלח מהמיטב של כוכבים מצליחים אחרים. סיירוס היא זמרת צעירה עם חושים טובים, שבחרה מפיקים נכונים כמו וויל איי אמ, מייק וויל מייד איט ופארל וויליאמס, והוציאה איתם חבילה נאה ועכשווית של שירים בכמה סגנונות. חוץ מ"We Can't Stop" ו-"'Wrecking Ball' שיצאו כסינגלים והצליחו מאוד, יש כאן לפחות עוד 4-5 סינגלים, שיכולים לעשות עבורה את העבודה.
מבחינת הגיוון האלבום של סיירוס יושב על צומת מרכזית בעולם הפופ ושואב מכולם. קצת ריהאנה, קצת טיילור סוויפט, קצת בריטני, שמתארחת כאן, קצת ניקי מינאז', קצת אבריל לאבין, קצת טימברלייק. אנחנו חיים בעידן שבו כוכבים אמריקנים צעירים ולבנים (למשל, ג'סטין ביבר) כבר מזמן רואים באר אנד בי ובהיפ הופ על נגזרותיהם חלק מהחבילה שלהם, וסיירוס לא רק שרה בחלק מהאלבום הזה כאילו אלישי הקיז העבירה לה שיעורים, אלא משתפת כאן פעולה עם נלי, ביג שון, פיוצ'ר, ופרנץ' מונטנה, כשחוץ מביג שון, השלושה האחרים משדרגים אותה למקומות מעניינים.
היא פותחת עם הבלדה "Adore" שהופקה על ידי אורן יואל, בעל השם הישראלי. לא שיר מבריק אבל מאוד רדיו פרנדלי. "We Can't Stop" הוא אר אנד בי שיכול לפתוח כל מסיבת תיכון או קולג'. שיר הנושא "Sms (bangerz" עם בריטני ספירס מגיע ברצועה השלישית, ולמרות שבהתחלה הוא נשמע הכי לא, מדובר ברצועה שתזכה להרבה מיקסוסי EDM חורכי רחבות. ב"4X4" סיירוס מנסה השפעה של קאנטרי לתוך דאנס. טיילור סוויפט היא לא, אבל יש בזה משהו מאוד אמריקני שיכול לתפוס. "My Darlin'" הוא בלדת אר אנד בי שקטה עם Future. יש בשיר הזה יופי, אולי משהו רומנטי שנועד לרדיו ולשעות הקטנות, עם חזרה על הקאץ' פרייז המשומש "Stand By Me". כשסיירוס לוקחת את המושכות ומשחקת אותה לבנה ששרה כמו שחורה, יש עליה קטע והשיר מתרומם קצת, אבל עדיין הייתי מעדיף לשמוע אותו מהפה של ריהאנה.
"Wrecking Ball", אולי השיר שהכי הרבה אנשים שמעו עליו אבל לא שמעו אותו, הוא להיט רוק שיכול להרים קהל גדול באצטדיון. הוא עובד על בית שקט ורגוע בליווי פסנתר ופזמונים מכוסחים עם גיטרות, קלידים חזקים ומיתרים. סיירוס מוכיחה בו שהיא זמרת רוק שיודעת להפיל לך על הראש מטען כבד (שלא לומר כדור-הרס), ועדיין להישמע נואשת בשוליים, בהשפעת זמרות נשמה כמו אדל.
"Love Money Party" עם ביג שון נשמע בהתחלה כמו הברקה, ואולי יהיו כאלה שידליק אותם, אבל בשלב מסוים הוא מתחיל קצת להעיק. לעומתו "#GETITRIGHT" הוא דיסקו סקסי עם גרוב מגניב למדי שעוד ינענע הרבה ישבנים ברחבי הפלנטה.
"Drive" הוא עוד שיר שמושפע מהסטייל של ריהאנה, של ימי "Rated R" דווקא. השירה של סיירוס נשמעת כמעט כמו חיקוי של רירי, גם הסאונדים ברקע, ובעיקר התחושה האפלה שנובעת מהאווירה של השיר. לשיאה כזמרת מגיעה סיירוס ב"Fu", שיתוף הפעולה שלה עם פרנץ' מונטנה. היא מתחילה בבלוז ומתגלה כווקאליסטית נהדרת, עם "בשרניות" שמזכירה את כריסטינה אגילרה. הבלוז הזה גדל ומתפתח, נשמע עכשווי אבל עושה הרבה כבוד למסורת העתיקה ממנה צמח. מונטנה נכנס בדיוק בחריצים הקטנים שנשארים פנויים והתוצאה היא שיר מבריק. גם ב"Do My Thang", שנשמע כמו שיר של ניקי מינאז', סיירוס מצוינת. היא עושה כאן אחלה היפ הופ, שבהמשך מגביר קצב ויוצר את התחושה שלבחורה יש את זה.
"Maybe You're Right" הוא אולי השיר הכי "מיילי סיירוס" כאן, למרות שגם הוא נשמע כמו משהו שטיילור סוויפט כבר הקליטה (או תקליט). היא שרה בו "אתה יכול לחשוב שאני משוגעת, ואולי אתה צודק". לא יכולנו לנסח את זה במקומה טוב יותר. "Someone Else", שמסיים את המהדורה הרגילה של האלבום, הוא קטע דאב-סטפ של מישהי שבילתה יום או שניים באולפן של בורגור.
מהדורת הדה-לוקס כוללת את "Rooting For My Baby", בו סיירוס מנסה לרגש, אבל מצליחה רק לפרקים. "On My Own" נשמע כמו שיר שהיא שדדה מביונסה באיומי אקדח, וב"Hands In The Air" היא שוב מתקרחנת על מה שמתחיל כדאב-סטפ בורגורי נצחוני ופתאום מקבל טוויסט ראפרי עם לודקריס האגרסיבי.
מי היא מיילי סיירוס האמיתית, זו שמעבר לגוף העירום ותנועות הליקוק? קשה לדעת מהאלבום הזה, ואולי השאלה הזו גם לא חשובה. כי סיירוס, הדמות הכי מרתקת שהוליד הפופ האמריקני מאז שריהאנה בקעה מהאולפן של ג'יי זי, היא כעת תמונת המראה הענקית של תעשיית הפופ בפרופיל הגבוה - נשמעת קצת כמו כל אחד מהכוכבים הבולטים, ופרובוקטיבית כמו כולם יחד. אי אפשר שלא להעריך את הכישרון שלה ואת הנכונות לשלם מחיר כבד (עכשיו או בעתיד) כדי למכור להמונים צלילים ולקנות מהם חיבה. גם אם זו חיבה השמורה לכוכבות פורנו נואשות.