הנשיקה הראשונה שלי הייתה ברוקסן. צמוד לקיר מאחורי הרמקול הימני, איפשהו בחילוף בין תערובת אסקוט לכנסיית השכל. הימים, כמו שאוהבים לפהק על מועדון הרוקסן, ימי תחילת שנות התשעים, והלילות מלאי הורמונים וסיגריות ומוזיקה. להקות צעירות שעולות לנגן בזו אחר זו. שמות זרים נרקמים על הלשון: נקמת הטרקטור ונושאי המגבעת והקספרים. במבט ראשון על התור שמשתרך בכניסה לאמפי ראשל"צ ביום האחרון של חול המועד, די ברור שכל אחד מחזיק אצלו סיפור דומה. זו התאהבה לצלילי פס הקול של פורטיס, זה בליווי צמוד של איפה הילד ואפשר להמר שלפחות חצי עשו סקס כשברקע מוניקה סקס. התור ארוך. כולם בערך בני אותו הגיל, מחזיקים את אותו הווייב, מפלרטטים מלמטה או מלמעלה עם גיל ארבעים, נושאים בגאווה על הפנים צלקות של פצעים ונשיקות.
ההבטחה על הכרטיס קצת מצחיקה: "פסטיבל מגבירים את הלילה" למה צריך לקרוא לכל דבר "פסטיבל"? הלו, זה ערב אחד ארוך, וכמו שלא כל גמר הוא אירוע, לא כל הופעה היא פסטיבל. אבל הליין אפ המבטיח משרטט מעל התור שמשתרך לאיטו התרגשות קלה, די ברור שבשל המפגש עם הזיכרונות ולא רק עם המוזיקה.
קל ללגלג על הניינטיז. על מעילי העור והג'ל בשיער והמבט בעיניים שהתאמן בלעשות פוזות. הכל גדול, ישיר, נאיבי, בום לתוך פרצוף שלך כי עוד לא המציאו את הסאבטקסט. אבל רוק יודע להתבגר בסטייל, ומאז הניינטיז חזרו לאופנה הנעליים של ריבוק שקפצו בכל ההופעות והסווטשירט של צ'מפיון שבתוכו הזענו. בתוך הגל הזה החליטו אנשי המון ווליום והזאפה להרים מופע שכולל בתוכו את אבירי המוזיקה של התקופה- קרח תשע, נקמת הטרקטור, תערובת אסקוט, איפה הילד, קספרים, מוניקה סקס, והמאסטרים ערן צור, קורין אלאל ופורטיס. באחד החילופים מישהו מאחורי הבמה צוחק שזה בדיוק באותו הליינאפ של ימי שלישי, ערבי הלהקות הצעירות ברוקסן. הקהל שמתמקם מול הבמה לא מתבייש שתזכרו אותו משם. צעיר, מתוח, מלא תקוות. אם היה אז אינסטגרם, זה היה הפילטר הכי מחמיא שלו. לפני שהבועה תל אביבית התפוצצה יחד עם אוטובוסים ברחובות.
קל גם ללגלג על להקות הרוק הישראלי של הניינטיז, להגיד שהם לא השתנו מאז, מנסרים את אותם שירי נוסטלגיה. נכון שהתרפקות היא לא תמיד הדבר הכי סקסי, אבל נוסטלגיה, ברגעים נדירים של הזמן, היא גם הרגעים שבהם נצרבת התודעה. תודעת התבגרות בתוך שנים של פריחה מטורפת, ושוק הופעות חיות שוקק וגדוש, של הזדמנות להצליח לא משנה מאיפה באת. בלי לדעת שתיכף יבואו שנים של סיוט בטחוני וכלכלי, וסחרור טכנולוגי שידרוש מהם להמציא את עצמם מחדש. ואחר כך שוב. ואחר כך שוב. זה בעצם הסיפור של הליינאפ הזה ושל התקופה ההיא, שעוד לא התביישה לאחוז בחלומות מופרזים ולהיתפס כנאיבית. אולי לכן המופע הזה הצליח להיות סולד אאוט גם בחול המועד, הסיוט ההורי הישראלי.
התחושה היא שכולם באו מוכנים. על הבמה ובקהל. המוזיקה פורצת מהבמה חיה ממש, ואם כן הייתה בהתחלה מבוכה מאובר דוז נוסטלגי ובעיקר מזה שתכלס כולם בקהל הקריחו, היא נעלמת אחרי ההופעה של אסקוט, בעיטת הפתיחה האמיתית של הערב (לפניהם עלו "הילדים" מקרח תשע שתמיד יישארו על משבצת הצעירים ומיד אח"כ נתנו כבוד ל"גדולים" מנקמת הטרקטור). רגע מצחיק נרשם כשאמדורסקי עלה לבמה, שדוף, נחוש, חמוש במשקפי שמש צהובים. בעוד הוא מניף על עצמו את הגיטרה הוא הצמיד את הסלולרי שלו למיקרופון ולחץ פליי. הקהל לא ממש שומע, אבל מי שמתאמץ יכול לקלוט את סטינג בשורות הפתיחה של השיר "רוקסן" - נעימת הפתיחה שהייתה מלווה את העלייה לבמה של כל להקה צעירה ברוקסן. ברור שאנחנו לא בערב להקות צעירות יותר, אבל גם ברור שזה כן קול להתגעגע.
לא כולם הסכימו עם זה בהתחלה, אגב. היוזמה של המארגנים להרים "ערב אחד שחוגג את הרוק הישראלי" שהניעה אותם ישר אל הליין אפ של שנות התשעים סחפה את המארגנים לליבה של מיני סערה. אנשי הרוק של הרגע כעסו על היעדרותם של להקות עכשוויות דוגמת "המסך הלבן" מהליינאפ. לכך הצטרפה אמירתו של גלעד כהנא, סולן ג'ירפות במסיבת העיתונאים שהכריזה על האירוע ש"נוסטלגיה מבחינתו היא נקרופיליה", אבל הוא תמיד שמח להופיע בפני קהל (ובכל זאת הלהקה נעדרה מההופעה ברגע האחרון).
בבארבי ארגנו כמה להקות, בראשם אבירן חביב, חבר להקת הגרייט מאשין ערב אלטרנטיבי שנקרא "מגבירים את הבארבי", בו הופיעו בין היתר הגרייט מאשין, קין והבל 90210, טייני פינגרז, לילי פרנקו ועוד. הם גם הפיצו פוסטר שמחקה את הלוגו של המופע בראשל"צ. המחאה מובנת, וגם המאבק לשמירה על המקום ולניצול מפגן הכוח הענקי הזה של המון ווליום והזאפה כדי לקדם את הלהקות הצעירות. אבל זה לא מה שהקהל שעמד בראשל"צ הגיע לצרוך. ה"פסטיבל" הזה לא היה רק על מוזיקה. הוא היה על הרגעים בהם המוזיקה שירתה את האג'נדה ואת ההתבגרות. הוא היה על כוחו של רגע אחד, בתקופה אחת, ואי אפשר להפריד בין השניים. הקולות על הדרת הצעירים מיותרים, כי היום שהקהל של הצעירים האלה יגיע לראשון (אף פעם) גם יהיה היום שבו הם יפסיקו להיות קול חדש. הם צריכים להישאר בבארבי ולהיאבק על הקהל שלהם, ולגרום לו להתאהב בהם כל פעם מחדש. הם עוד יגדלו לאט לאט, בקצב שלהם. שק קמח על הגב של חמי לא יעזור להם, רק להיפך.
בצד של המבוגרים שעל הבמה הבינו את האחריות שמוטלת עליהם, וכולם הפגינו כושר טוב. להתבגר טוב זה הסמים החדש. כל הלהקות הבינו שנוסטלגיה חשובה אבל רלוונטיות חשובה יותר, ובאו מוכנים כאילו הם משחררים סינגל. אולי זו הייתה רוח המפקד של פיטר רוט שהפיק מוזיקלית את הערב או המקצוענות של היוצרים שכולם עדיין פעילים בסצינת המוזיקה הישראלית. אוהבים לצחוק על הלהקות האלה שהן שאריות מחוממות מהניינטיז, אבל האלבום האחרון של מוניקה סקס מלפני ארבע שנים הוציא אותם לסיבוב שעדיין קורה, איפה הילד הוציאו אלבום חדש, תערובת אסקוט מקליטים לראשונה מזה 30 שנה שיר חדש, והקספרים ופורטיס ממשיכים להוציא חומרים חדשים ומצליחים מדי כמה שנים. זה ברור שלעולם לא תשוחזר ההצלחה של פעם, אבל זה בסדר גמור.
אפשר רק לדמיין את חדרי החזרות באיזור המרכז בשבועיים האחרונים. את פס הקול שריחף מעל ההכנות. דמיינו כמה אלבומים נוסרו בזה אחר זה, בעוד חזרה ועוד חזרה כדי להבריק את הקסם של פעם, כדי להתאים מחדש את הריבוק לז'קט. אסקוט מתחו את העיבודים והפכו אותם להכי רלוונטיים, איפה הילד היו צלולים מתמיד, על מוניקה סקס מרגישים את השנים שבהן הם לא ירדו מהבמה בהרמוניה מעולה. פורטיס הוכיח שהפיות מהאלבום האחרון שלו שלו יודעות לרחף גם מעל המוזיקה של פעם ולפזר עליה קסם יחד איתו.
בימים שכוכבי הנוער הכי גדולים כמו סטטיק ובן אל מעולם לא הוציאו אלבום, וכוכבי ענק כמו עומר אדם ונועה קירל נמדדים לפי כמות צפיות ביוטיוב, אפשר להגיד בביטחון שגם הלהיטים האלה שהם כבר כמעט בני 25 עומדים במבחן הזמן. יותר מזה. אלה השירים שעוד דרשו מהקהל להתייחס לאלבומים כיצירה שלמה, מושג שכמעט נעלם מצרכני המוזיקה של היום. כמעט לפני כל שיר מתרברב הקהל בפני עצמו שהוא זוכר איזה מספר זה מאחורי העטיפה. אני לא אומרת שזה יותר טוב, חוק מספר אחד של הטבע - תמיד תמיד העכשיו הוא ה-טוב, כי הוא תוצר של הרגע - אבל זה טוב. ושלם. ולאנשים בקהל זה גם חשוב. מעניין למה אלה שנסעו כל הדרך ללונדון לראות את קולדפליי, וגורפים על זה לייקים באינסטגרם, עוד קצת התכווצו בתור במבוכה בתחילת הערב. אולי כי, שוב, להתגעגע זה אולד פאשן. אבל הרוק של הניינטיז - כמו כריס מרטין בחו"ל - רזה, לבוש היטב ויודע לעשות את העבודה.
האמת היא שמי שהגיע הכי פחות שמור לערב הזה הוא דווקא הקהל. קל היה להבחין מה מאחד אותו. זה הדור שנמחץ, שקרס, שעוד לוקח כסף מההורים בגיל 40. אלה לא ההורים שלנו שזוכרים שהייתה פה מדינה אחרת או צעירי דור ה -Y שהתייאשו ממנה ממש. זה הדור שציפו ממנו לתקוות גדולות כמו שהבטיחו מילות השירים אבל נשאר עם אכזבה גדולה ביד. בזמן שהוא זימזם פורטיס והאמין שכל קריירה גדולה יכולה להתחיל על במה באזור מוסכים ברמת החייל טסו מחירי הדירות וכיווצו את המשכורות וחנקו את חשבונות הבנק. לכן, אם מגיע רגע של נוסטלגיה, הוא מאמץ אותו.
אם התפקיד של רוק הוא לשבור את הלב ולמתוח את כל הגבולות עד שחושבים להתפקע, אז הקהל הזה מיומן ביותר בלאסוף את החתיכות של הלב שלו מרחבת הריקודים והוא פה בשביל האקסטזה של הפוגו בסוף. הוא הרוויח אותה ביושר.
