ביקורת: "נקמת הטרקטור" בהופעה בבארבי, ממשחק של דמעות לזכות הצעקה

נקמת הטרקטור הופעה (צילום: יובל אראל - לא לשימוש) — סבל מתקלות טכניות. אופיר לייבוביץ' | צילום: יובל אראל - לא לשימוש

יש תבלינים שמשדרגים כל מנה שלתוכה זורקים אותם. ערן צור הוא תבלין שכזה ברוק הישראלי. בכל פעם שהאיש הזה עולה לבמה לצד להקה כלשהי, ההופעה כולה משודרגת בצורה ברורה. אמש, כשהצטרף להופעה של "נקמת הטרקטור" ב"בארבי" בתל אביב, זה לגמרי מה שקרה.

ועד שערן צור עלה? היה די בינוני. צריך לומר את האמת. אני בטוח שמאות (אולי אפילו אלף) האנשים שגדשו אמש את הבארבי יחלקו על דעתי. המעריצים האדוקים שמילאו עד אפס מקום את המועדון נראו כנהנים מהרגע הראשון. לא הפריע להם שהשירה של אבי בללי הייתה אנמית קמעה, שהנגינה של אופיר ליבוביץ׳ בוזבזה על בעיות טכניות צורמות, שהתופים של אביב ברק לא הלהיבו ושההופעה כולה נפתחה בצליעה. וזה בסדר. הם נהנו גם ככה.

ואפשר להבין למה. כי גם אם השירה טרם לא התחברה, גם עם הבעיות הטכניות, החבר'ה האלה עדיין יודעים מוזיקה. לא בכדי בללי יצר מאז ״זכות הצעקה״ ב-92׳ כל כך הרבה יצירות נפלאות בעולם המחול הישראלי, בסדרות, בסרטים ועל הבמות. האיש מבין מוזיקה והדבר בא לידי ביטוי בעיקר כשהתרחק מעט מהמיקרופון. גליה חי עלתה לבמה עם הויולה והקול היפה שלה והעסק התחיל להתרומם.

אולי בזכות ההשראה שקיבל ממנה, ואולי בגלל שלא רצה לקלקל את ״עפיפונים״ הנפלא, אבל גם בללי העלה את רמת השירה ככל שההופעה התקדמה. אפילו הבס המכשף שלו נשמע טוב עוד יותר כששר את המילים לשאר הלהיטים של "הטרקטור". הקהל הצטרף בחלקו לשירה וסייע ליצור אווירה מיוחדת במינה, שמגיעה רק כשלהקה בקליבר שכזה מתאחדת למופע מושקע. אבל אז ערן צור עלה. ופתאום כל שהיה לפני כן נראה כמעט אפור בהשוואה. הוא הגיע מיד אחרי ״פרפרים״, כך שהקהל כבר היה חם ותזזיתי. הם לא היו צריכים הרבה כדי לקפוץ, אבל הרבה בהחלט הגיע.

"כרמלה גרוס וואגנר" תמיד היה שיר נפלא וערן צור תמיד היה פרפורמר בחסד עליון, בטח ובטח שברמה הישראלית, אבל יש מקרים שבהם שירים פשוט נשמעים גדולים מהחיים. מקרה כזה היה ב-2011 כשלהקת "אינטרפול" הגיעה ארצה להופעה מדהימה שנפתחה באיחוד של ערן צור וחבריו. הגרסה שביצעו אז ממש לפני שאינטרפול עלו לכרמלה גרוס וואגנר היה לא פחות ממושלם. הביצוע אמש היה טוב עוד יותר.

הרמה נשמרה גם כשעברו בהמשך ללהיט הבא. "תמונה אימפרסיוניסטית" זה באמת שיר שנחרש עד דק בכל מדיום אפשרי, אבל אמש הוא פשוט השתלב כהלכה. הקהל הרים ידיו, בללי גיבה את צור בשירת הרקע ובבס אימתני, הבמה נשתפה באורות כחולים וכתומים וצור המשיך בשלו ועבר מסולו פנטסטי לקטעי שירה נהדרים. כשסיים את התו האחרון הקהל מחא כפיים ארוכות.

ואז "משחק של דמעות". כמו ציורים של וורהול, כמו הגדרת המושג קיטש במאמר של סוזן זונטאג, השיר הזה הגיח הישר מאלפי האזנות ברדיו וחרך את החלל. לפני הפזמון הראשון ממש אפשר היה להרגיש את בניית האנרגיה במקום. הגיטרה הקסומה של ליבוביץ׳ בנתה שכבה על שכבה של סאונד מורכב, צור שר בשקט יחסי, אביב ברק סיפק קצב מדויק ואז בום, ולא בום של טיל או מלחמה או טרקטור שמכה באוטובוס, אלא בום של אהבה. כל הקהל הצטרף לבללי בשירת הפזמון ברגע שהוביל גם את קירות הבארבי לחוות עור ברווז.

לאחר מכן צור ירד ו"נקמת הטרקטור" המשיכו בשלהם עם גרסה מחשמלת ל"זכות הצעקה", כשהפעם ליבוביץ׳ מספק את הגיבוי הקולי לבללי שהוביל את השיר כהלכה. לאחר דקות של נגינה מעולה הלהקה ירדה. בהדרן הגיעה גרסת רוקנ'רול של "ג׳ונגל פיתוח", שהסתיימה בג׳אם סשן אחד גדול, בו כל אחד מהנגנים המוכשרים הפליא לקחת את המושכות למספר רגעים. כך הסתיימו להם שעתיים קסומות שבהן הקהל קיבל בדיוק מה שרצה, גם אם ההתחלה הייתה רעועה.

מצאתם טעות לשון?