גלעד כהנא, נינט, דה ווקינגמן (צילום: ראובן שניידר )
משדגרת אותו. נינט ו גלעד כהנא במופע ההשקה ל"The Walking Man" | צילום: ראובן שניידר

גלעד כהנא הוא אחד היוצרים המוכשרים בארץ. הקונספטים שהוא בונה כאמן מורכבים. יש בהם מוזיקה מעניינת; אוירה קרנבלית וחופשית שבה הכל מותר; מסרים נחושים על החיים, החברה והאנשים שמרכיבים אותה; גישה אמיצה לחיים שאומרת שמותר להגיד הכל; מקבץ תחושות מעורבבות של עצב גדול, תשוקה רוחשת, הומור חד, דיכאון קיומי ואמונה בכוחה של האמנות. זה נכון ללהקה אותה הוא מנהיג, ג'ירפות, זה נכון ליכולת הבימתית הגבוהה שלו, זה נכון ליצירות הסולו שלו - אלבומים, ספרים, ראיונות עיתונאיים.

טוב, אבל לא מבריק כבעבר

אבל כשמגיעים לחלקו השני של הפרויקט "The Walking man", שהושק אמש בבארבי - זה נכון רק חלקית. על פניו נראה כאילו יש ב"Bad Love", האלבום והמופע השני בסדרת "The Walking man" את כל המרכיבים הכהניסטיים ה"רגילים", אבל התוצאה הכללית, השורה התחתונה, היא בסדר, היא סבירה, היא טובה, אבל לא מצוינת, לא מדהימה, לא מבריקה, כמו שהיינו רגילים לקבל מכהנא בעבר. זה לא אומר שכהנא לא מוכשר או שהוא איבד את זה, זה לא אומר שהקסם שלו פג. זה רק אומר שהפעם הוא עמד בסטנדרטים הגבוהים שהציב בעבר רק באופן חלקי. מה שאצל אחרים היה נתפס כפסגת היצירה - אצלו נתפס כפרויקט צד, כאלבום ביניים, כעוד תחנה בקריירה המיוחדת שלו.

גלעד כהנא, דה ווקינגמן (צילום: ראובן שניידר )
הרגיל אותנו לסטנדרטים גבוהים. גלעד כהנא במופע ההשקה ל"The Walking Man" | צילום: ראובן שניידר
גלעד כהנא, דה ווקינגמן (צילום: ראובן שניידר )
מוכשר יותר בעברית. גלעד כהנא במופע ההשקה ל"The Walking Man" | צילום: ראובן שניידר

ועם כל זאת - "The Walking man" הוא פרויקט מעניין, מרתק. כהנא הולך בו על רוקנ'רול בכל הכוח. עם הרכב רוק מצוין, שכולל את יהוא ירון הכוכב בבס, גיורי פוליטי בתופים, יוסי בן סימון הנהדר בגיטרות חשמלית ולוי בן ברוך בקלידים. ארבעתם מתרגמים את השירים שלו למופע רוק שהוא במרבית הזמן, ברגעיו הקצביים, עוצמתי, לעיתים סוחף, עם חוויית צליל שכיף להאזין לה.

הכוכבת האמיתית כאן היא נינט

אבל הכוכבת האמיתית של הסיפור היא נינט. כזמרת, כפרפורמרית, אפילו כגיטריסטית. נינט מצילה את הפרויקט הזה מלהיות עוד אלבום של גלעד כהנא ומשדרגת אותו בכמה דרגות. היא מביאה אליו הרבה כוח, תנופה, רעב גדול לטרוף את השירים, הבמה והקהל. בלי שהיא תתאמץ נינט משדרת סקס-אפיל, כובשת במראה שלה, בתנועות, וכמובן שביכולות המוזיקליות. ודווקא היא שבאה מהמיינסטרים ועשתה את פניית הפרסה לאלטרנטיב, מאתגרת כאן את כהנא מהקצוות, מהזוויות, מהמקום הבלתי צפוי, המסוכן. כי כשנינט על הבמה, בפאזה הרוקיסטית שלה, אתה לא יודע איפה תגמור את הלילה, באבו כביר, באברבנל או שיכור מהתחת על המדרכה ליד "המנזר".

רוקרית. נינט ויהוא ירון | צילום : ראובן שניידר
רוקרית. נינט ויהוא ירון
מסוכנת על הבמה. נינט | צילום : ראובן שניידר
מסוכנת על הבמה. נינט
סקס-אפיל טבעי. נינט | צילום : ראובן שניידר
סקס-אפיל טבעי. נינט
כשהיא שואגת אתה עף. נינט | צילום : ראובן שניידר
כשהיא שואגת אתה עף. נינט
פרפורמרית. נינט, The Walking Man | צילום : ראובן שניידר
פרפורמרית. נינט, The Walking Man
משתפרת כגיטריסטית. נינט | צילום : ראובן שניידר
משתפרת כגיטריסטית. נינט
והידיים ידי נינט | צילום : ראובן שניידר
והידיים ידי נינט
הדמות הנשית של כהנא. נינט | צילום : ראובן שניידר
הדמות הנשית של כהנא. נינט
  • רוקרית. נינט ויהוא ירון
  • מסוכנת על הבמה. נינט
  • סקס-אפיל טבעי. נינט
  • כשהיא שואגת אתה עף. נינט
  • פרפורמרית. נינט, The Walking Man
  • משתפרת כגיטריסטית. נינט
  • והידיים ידי נינט
  • הדמות הנשית של כהנא. נינט

אבל התפקיד החשוב ביותר של טייב ב"The Walking Man" הוא להיות כל מה שכהנא, האמן המוכשר, לעולם לא יצליח להיות - כלומר אישה. בשירים של כהנא, למרות שהם תמיד מדברים על הצד הגברי מול הצד הנשי, יש כמיהה נסתרת לעבור צד, להרגיש נקבה, לחוש, פיזית ומנטאלית, מהי נשיות. דרך נינט, קולה, הופעתה, עוצמותיה, כהנא מממש את התשוקה הזו.

באלבום "Bad Love" הוא יצר דיאלוג מתמיד בין זכר פוסט-מודרני לאישה שהיא גם מפתה עד אין קץ וגם מסרסת באימה - ונינט משחקת את התפקיד הזה בצורה מושלמת. כשהיא נצמדת אליו ב"So Much More" הוא דוחף אותה בכוח, והמתח המיני מורגש היטב. השיא מגיע ב"Baby We Need To Talk" כשכהנא עונה "What Did I Do", נינט צורחת עליו בזעם, ומערכת היחסים הטעונה בין הדמויות שהם משחקים בשיר מתפרצת עד כדי טירוף גדול, מפחיד ומענג בו זמנית.

הבעיות: השירה והמבטא

אז איפה הבעיה? הבעיה ב"Bad Love" היא, במפתיע, כהנא עצמו. הטקסטים שלו באנגלית טובים, מעניינים, אבל לא דומים להברקות המופלאות שהוא כותב בעברית. אבל זה עוד עובר, כי בישראל קיימת סלחנות גדולה כלפי טקסטים באנגלית, שלרוב לא מדגדגים יצירות שנכתבו מימין לשמאל.

גלעד כהנא, נינט, דה ווקינגמן (צילום: ראובן שניידר )
מממשת את הפנטזיה שלו על נשיות. נינט וגלעד כהנא בהשקת "The Walking Man" | צילום: ראובן שניידר

אבל הבעיות הגדולות של כהנא כאן הן השירה והמבטא. גם ככה לא מדובר בזמר-מבצע מהגדולים, ובאנגלית הקול היחסית מוגבל שלו נהיה מוגבל עוד יותר. הוא נלחץ לטונים נמוכים, מרוחקים, שנשמעים כמו הסולנים הבריטיים המיזנתרופיים מהאייטיז. לגבי המבטא אין דרך יפה לומר זאת - המבטא של כהנא באנגלית פשוט לא טוב, לא עובר. את מה שאפשר לתקן באולפן אי אפשר להסתיר על הבמה.

מופע טוב ומרשים, אם כי מעט מתאמץ

אלא שלא הכל כל כך נורא. המופע הזה עבד מצוין בupרים, בשירים הקצביים, כשההרכב מילא את החלל ברוקנ'רול חזק ומהנה, כמו בלהיט "My Game", ב-"Be Popular", ב-"Almost". בשירים השקטים יותר ("In Love With Tv"), הבלוזים ("Only Me", שנתן גוד-טיים), הבלדות (למשל שיר הנושא "Bad Love"), קטעי המעבר, באלה שבהם ההרכב לא ניגן בשיא העוצמה - בלטו עוד יותר בעיות השירה והמבטא, סוגיה שגם לנינט עוד יש מה לעבור בה.

בשילוב הלהיטים מהאלבום הקודם של הפרויקט ("Dancing", "Darkness", "שניצל", "Security Man") שזכו לביצועים עוצמתיים, וטעימה על קצה המזלג מיכולות הסטנד-אפ המוזיקלי המעולה של כהנא - התקבל בסופו של דבר מופע טוב ומרשים, אם כי מעט מתאמץ. גלעד כהנא הוא כאמור אמן מוכשר ומוערך, אבל אם אין לו אספירציות להפיץ את "The Walking Man" בעולם - מוטב לו לחזור הביתה, לעברית.

גלעד כהנא, דה ווקינגמן (צילום: ראובן שניידר )
מהיוצרים המוכשרים בארץ. גלעד כהנא במופע ההשקה ל"The Walking Man" | צילום: ראובן שניידר