אני לא אובייקטיבית, יש לי חולשה לישראל גוריון כבר כמה שנים. זה התחיל ממקום אירוני ומודע לעצמו, עד שצללתי לרזי יצירותיו והבנתי את מכלול כשרונו של האיש והתאהבתי, ככה באמת. ודווקא בגלל זה הסמקתי רוב המופע, התרגשתי כנערה שבאה לפגוש את אליל נעוריה, ערגתי גם אני בנוסטלגיה אל תקופה שכלל לא חייתי בה. כי כזה היה המופע – קפסולת זמן של הדור הישן שמתגעגע לעצמו. כבר מהשיר הראשון היה ברור שיש כאן קהל שבוי ומתרפק שמכיר את כל המילים ומריע בהתלהבות בסיום כל שיר כאילו היה ההדרן, בלי להתעייף.
גוריון הוא פנומן בתחומו, ויש לו הרבה תחומים: הוא התפרסם כ"דוד הרזה" בצמד הדודאים. במשך כמעט 40 שנה הוא ובני אמדורסקי היו בלתי נפרדים והשתתפו יחד גם בהרכבים נוספים ("שלישיית גשר הירקון" בתכנית השנייה, "הטוב הרע והנערה"). את כישרונו על הבמה השחיז בלימודים אצל הפנטומימאי הנודע מרסל מרסו וכיכב על הבמות בתיאטרון ("מלכת האמבטיה", "גטו" ועוד רבות) ועד היום מופיע בשלל הצגות, ביניהן המופע הסאטירי של קירשנבאום, סידון וב.מיכאל "רואים ת'סוף". גוריון כבש גם את עולם הילדים הן על המסך הקטן ("שלוש ארבע חמש וחצי") וכן בהצגות בהן השתתף ואת חלקן אף ביים (כמו "הברווזון המכוער" או "ליצן החצר").
ובתוך כל הקריירה הזאת גוריון הוא על-גילאי, כבר כמה עשורים שהוא מטפח רעמת תלתלים צחורה שיוצרת עירפול באשר לגילו. גם בגיל 80 הוא ממשיך ליצור ולהופיע לילדים ולמבוגרים כאחד. אנשים באים להופעות שלו לא מתוך "רחמים על האשמאי הזקן שעדיין עובד כדי להתפרנס", הם באים פשוט כי הוא עדיין מספק את הסחורה, ממש כמו לפני 60 שנה. וגם ביום ההולדת שלו הוא לא חרג ממנהגו ובצניעות מוגזמת לא דיבר על עצמו, לא התרפק על הקריירה המופארת, וחבל. הוא בא להופיע, רפרוטאר מרשים, וזה הכל. כבר בעלייה לבמה היה אפשר להבחין בזה, ישראל ואסף אמדורסקי עלו יחד והרביצו שלושה שירים ברצף לקול תשואות הקהל עוד לפני שבכלל אמרו מילה, לפני שהזכירו לשם מה התכנסנו כולנו. כי ישראל הוא לא סוליסט, הוא יכול היה לעלות לבד על הבמה אחרי שקראו בשמו, אבל הענווה שלו היא גם החן שלו.
וכמו בדודאים ההם, גם כאן אמדורסקי גנב את ההצגה עם מחוות הגוף והעיניים הממזריות שכל כך מזכירות את אביו, זה כנראה עניין גנטי. ואולי גם קשור לבעיות הסאונד שצרמו מספיק ללהקה שביקשה לעצור ולהסביר שיש בעיה במוניטורים והם לא שומעים את ישראל, אבל לחתן יום ההולדת זה לא הפריע: "העיקר שהקהל שומע אותי", הוא הדליק את גפרור ההתלהבות של האורחים במסיבה. חבל, בחלק הראשון של המופע בקושי שמעו אותו, בניגוד לאסף שהקפיד לסמן לסאונדמן שיגביר את המיקרופון, והוא הגביר מדי.
לאחר שהספיקו לשיר יותר ממחצית מהאלבום "שרים הדודאים", אסף והלהקה ירדו ואל הבמה הוזמנו "החברים של בני": חנן יובל, שהבין את גודל המעמד, הקפיץ את הקהל והיה היחיד שהכניס לאירוע נופך אישי כשהקריא לישראל ברכה מרגשת כיאה ליום הולדת. וגם יוסי חורי ואורי הרפז, שאולי רק אני שמתי לב לעובדה שהם עמדו מרוחקים מדי זה מזה. קשור לסכסוך המפתיע בין צמד הפרברים? אפשר לנחש שכן. כמקצוענים הם הניחו את המתחים בצד ושרו בהרמוניה מלאכית - ארבעה קולות וארבע גיטרות מנגנים את "שי" והעור מסתמרר מהווקאליות, כשהם שרו את "תלבשי לבן", לא הייתה אחת בקהל שלא חשבה שהם הקדישו אותו במיוחד עבורה.
האורח הבא היה מתי כספי, שלראשונה התגלה כצלע מפוספסת של הדודאים – לא בטוחה שאני מאמינה לו שסיפר שלא עשה חזרות עם השניים, אולי הוא רק ניסה להתנצל מראש, אבל לא היה על מה – כשאמדורסקי, גוריון וכספי שרו את "ערב של שושנים", הם התעלו על המקור. אחריו הגיעה יהודית רביץ שהשתלבה בקלילות בתפקידה של ג'וזי כץ מימי הטוב הרע והנערה, בשיר "שמור לך חלום קטן". כשרביץ שרה בקולה הטהור את "שיר התן" היא הפכה אותו לשיר ערש מרגש ומרטיט, אפילו השיר לא זיהה את עצמו. כספי ורביץ היו הדובדבנים באירוע שכולו קצפת של געגוע, נראה היה כי גם הם נסחפו לחדוות הנעורים של גוריון והשתטו ביחד איתו, אובר דוז של כישרון מהול בצניעות שרק מחדד את העובדה שאנחנו חוזים במפגש ענקים שכנראה לא ישוב.
וכמו בכל הופעה, רגע לפני הסוף הלהקה ירדה לכאורה מהבמה, רק כדי שהקהל יקרא לה בחזרה לעוד 2-3 שירים שישאירו טעם של עוד. אבל הפעם קיבלנו במקום רגע מביך בחסות ראש העיר תל אביב, שנבצר ממנו להגיע ולכן שלח ברכה מצלומת (ומעט חובבנית) ליקיר העיר. כאשר אסף זמיר ממלא מקום ראש העיר ת"א, העניק לגוריון את מדליית העיר, גוריון לא השתפך ברגשנות או ניסה לסכם את מפעלו, מבחינתו מדובר באקט מיותר, הוא רצה להמשיך להופיע, וכך היה – הוא עלה לעוד חצי שעה של שואו.
השירים האחרונים היו הזכר היחיד ליכולות המשחק של ישראל שדי נעדרו מהמופע - הוא קשר על ראשו את זר יום ההולדת ונכנס בקלות לתפקיד המיתולוגי שלו כילד מהשיר "מה למדת בגן היום?", סאטירה נושכת שתירגם חיים חפר ועדיין רלוונטית - היא מחליקה בקושי בגרון כשישראל שר בקול ילדותי "שעוד תהיה לי הזדמנות, וגם אני אוכל למות". בשיר "בוטנים" הוא הפליא כמו תמיד להלך על הבמה כדון ז'ואן לא יוצלח ולקפוץ לחבטות התופים כמו היה רוקיסט בן 17, שמתאמן במוסך של ההורים. ואולי החלק התמים ביותר בכל השעתיים שהיו הצדעה לאיש הגדול הזה, היה בבית האחרון שנוסף לאחרונה לשיר - כשהוא מעוות את פניו, מכופף את גופו, נשען על מקל הליכה דמיוני ושר: "היום אני בן 80... תחזירי לי את השנים", כשחקן הוא נכנס לדמות אחרת שרחוקה ממנו. הוא אולי בן 80 אבל קרוב יותר לילד שלמד על "שווים יותר בגן" מאשר לקשיש עם הבוטנים.
לרוב מופעי מחווה מעציבים, הם מסכמים מפעל חיים ובסוף משאירים תחושה של "תודה על תרומתך, עכשיו אתה יכול להזדכות על הציוד". אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא היה מופע כזה. ולעיתים זה היה דווקא חסר, הרי הקסם בהופעות חיות הוא בהפניות בין השירים, בסיפורים שמאחוריהם. כל מי שהיה על הבמה יכול היה לדבר יותר על ישראל גוריון אולי אפילו לספר קצת איך הושפע ממנו, אבל הם לא הגיעו כדי לסכם, הם הגיעו כדי לציין את 80 השנים הראשונות של גוריון. וישראל? הוא בא כדי ליהנות ובסוף אנחנו נהנו אפילו יותר ממנו.