בבוקר שאחרי ההופעה של עמיר בניון השמש שוב זורחת, אחרי שבועיים של קור וגשמים. לא רק השמש שבשמיים זורחת, גם זו שבפנים, השמש של הנשמה. כי בניון גורם לה לזרוח, הוא מפיז אור גנוז, כשעמוק בליבך עיגולים של שמחה.
אייקון ישראלי
עם אלבומו העשירי "עץ על מים" והמופע שנולד ממנו, עמיר בניון הוא כבר אייקון ישראלי. שילוב של פייטן גדול, זמר מחונן, משורר עמוק, פטריוט דתי, חולה אהבה, סובל כאב, נגמל מהעבר, מורד, מתריס, פרובוקאטור, אבל גם אדם חושב, בעל מצפון, ואמן במובן הרחב והעמוק של המילה - מתייסר, מתלבט, עקשן, עם לב גדול, וכל זה עוד לפני הקול האדיר. באלבום החדש, המרתק, בניון שיתף את אשתו מרים בכתיבת הטקסטים והפקיד את ההפקה המוזיקלית בידיהם של ליאור שושן ואודי תורג'מן. ההתחלקות הזו בעול היצירה הורידה ממנו הרבה לחץ, אפשרה לו לחזור להיות המלחין המקורי שהוא והזמר-מבצע המעולה שהוא.
אמש, בהופעה של בניון בזאפה תל אביב, ירידת הלחץ הזו תורגמה למופע שלטעמי היה נעים יותר מזה שנתן בקיסריה בקיץ האחרון. בניון עצמו היה מדויק יותר, הוא לא צעק חזק מדי, האיכויות הגבוהות שלו בלטו יותר החוצה, והקהל אומנם שר איתו את הלהיטים והבלדות הגדולות, אבל לא במקומו. מתוך 17 שירים שמונה היו חדשים, והקהל הקשיב, שתה אותם בצמא, וחיכה ללהיטים. נכון, הסאונד לא היה מושלם, אבל הוא היה בסדר גמור. ובניון, מרוב צניעות, התלבש כמו בשיר של עברי לידר - בחולצת פסים דקה וכובע משונה.
בחירות מוזיקליות מפתיעות
הבחירות המוזיקליות של בניון והמעבד נדב ביטון (פסנתר) במופע הזה היו מפתיעות. מרבית העיבודים הלכו לכיוון הלטיני - סלסה רוב הזמן, קליפסו, טנגו-פלמנקו, סקסופון דומיננטי של גל דהן, שילוב פיוז'ני של סלסה עם מוטיבים של ג'אז, פה ושם רוק במיד-טמפו, פה ושם בלדת פסנתר, קצת רוק קצבי בסגנון שלמה ארצי, קצת סלסולים מזרחיים, נגיעות של מוזיקה קלאסית. בגלל האופן שבו בניון שר נוטים לקשר אותו למוזיקה הים תיכונית, אבל עמיר בניון הוא זמר ומוזיקאי ישראלי מגוון, ששואב מהכל ומחבר את הכל למוצר שבסופו של דבר הוא מיינסטרימי ומתאים לכל אוזן.
בניון פתח עם שיר הנושא של האלבום "עץ על מים" וכבר זה עבד, כמו לראות את הפייטן מבית הכנסת השכונתי שר רק בשבילך שיר אהבה לחיים, לבריאה, לאמונה. הוא שר עם יד על הבטן ויד קדימה. הקול בוקע ממעמקי הסרעפת, קול עצום שמחבר אותך 3000 שנה אחורה, ללוויים המזמרים בבית המקדש של דוד ושלמה. ב"מלך בשדה" הוא שר טקסט לירי מקסים של אשתו מרים. הלחן מחבר טריקים ישנים, אבל הביצוע מכפר על כך.
הצעת נישואין דביקה
לפני השיר הרביעי, "אם אשכחך אהובתי", בניון עוצר את ההופעה כדי להזמין לבמה מעריץ מהקהל, שלוקח לו שלוש דקות לעלות. המעריץ מזמין את אהובתו שגם לה לוקח שלוש דקות לעלות. בינתיים בניון מספר בדיחת קרש על תימני שנתקע לו מסמר בראש. הכי עממיקו. הצעת הנישואין הדביקה מתרחשת על הבמה, החתן המיועד כורע ברך ומוציא טבעת, הכלה המיועדת מסכימה והקהל מתרגש. בעיני זה היה מיותר, כי באנו למופע השקה כדי לשמוע שירים מאלבום חדש. אבל כנראה שזהו אחד מהטקסים הקבועים שעושה מי שרוצה להיות זמר של כל העם, כמו שלמה ארצי, אייל גולן ושאר הכוכבים הגדולים. השיר עצמו "אם אשכחך אהובתי" מתאים מאוד לסיטואציה - ואלס רומנטי שמשלב קודש עם חול. אפשר לרקוד אותו עם בת זוג לבד בבית ואפשר להתענג עליו בצוותא (כלומר בזאפה).
גם השיר הבא הוא שיר אהבה - "אחרי שנקרע את הים", שכתבה מרים בניון. המקצב לטיני, מעין טנגו-סלסה שמחבר רומנטיקה נעימה עם עוצמה רוקיסטית שמגיעה מהגיטרה החשמלית של האח, אבי בניון. אלה כבר הטריקים החדשים, כי אז השיר היפה הזה הופך לנאמבר גדול, קצבי, שגורם לך לרצות לזוז, כשהסקסופון של גל דהן מחבר לטינו עם חסידי. הסקסופון הוא גם זה שפותח את "כמו תינוק", רוק במיד-טמפו ושיר מרגש על אדם שכל יום נולד מחדש, אחד השירים היפים של בניון בקריירה. העיבוד כאן טוב, אבל לטעמי היה עדיף לתת לשיר הזה להיות בלדה שקטה ורכה, אולי אפילו אקוסטית, כי אז היא באמת תקרע לאנשים את הלב.
הקול הגדול יוצא ממנו כמו צעקת "צדק חברתי" מהמגאפון של דפני ליף
ב"שמחות קטנות" בניון מפציר בקהל לשיר איתו. לשמוע אותם שרים בקולי קולות "יהללוך מלאכים!" עושה לו טוב. בפזמון רק הפסנתר מנגן והתאורן מהבהב אורות על הקהל, מעודד אותם לשיר. הבתים מנוגנים כג'אז-סלסה, ובפזמון יש שירה בציבור עד שאת הפזמון האחרון בניון לוקח, ונותן הרבה עוצמה. ב"את אינך" הוא שר נפלא בעברית ובערבית. הוא לא צועק מדי, לא צרוד מדי, הרגיסטר שלו מדויק. הכאב על עזיבת האהובה קשה מנשוא, והנה מגיע הקול הגדול שיוצא ממנו כמו צעקת "צדק חברתי" מהמגאפון של דפני ליף. ואז, בשנייה, זה שוב רוק-לטיני.
"שיר מולדת" נשמע כמו שיר של שלמה ארצי, "ארץ חדשה" סטייל. המקצב, חטיבת הקצב, הסקסופון, אפשר ממש לדמיין את ארצי רץ בין השורות באורקסטרה בקיסריה. זה רוק "לאומי ישראלי". זה בניון שרוצה להיות זמר לאומי. ואותה לאומיות ואותו רוקנ'רול ממשיכים גם לשיר הבא, "עד מתי", שיר מתריס ונוקב, שמבחינה פוליטית הוא השיר הדומיננטי שיצא בארץ מתחילת השנה. אחריו בניון חוזר ל"הכל עד לכאן", קלאסיקת חשבון נפש ועידוד עצמי, שיר שבונה חומה יצוקה סביב הנפש מפני החרא שבחוץ. "אם יש לך רגע" הוא בלדת פסנתר רומנטית, על גבול השאנסון הצרפתי עם מוטיב של מוזיקה קלאסית מערבית. בניון מציג כאן שיא חדש של דיוק בהבעת רגש, עם קול שפוגע כמו חוט בקוף המחט.
חפלה לטינית-מזרחית-רוקנ'רולית
ב"נשמתי" הוא לוקח ליד גיטרה חשמלית שנשמעת סבנטיז, המתופף מרקיד עם דרבוקה, ובשנייה אנחנו במועדונים של רמלה פינת רחוב המסגר, עם חגיגה שמחברת במיומנות מזרחית עם רוקנ'רול, חפלה שחותכת לקצב לטיני, ופתאום זה ג'יפסי קינג בניון. המסיבה נמשכת עם "מורה לחיים" בקצב קליפסו. הניגוד פה מרתק. הוא שר טקסט רציני על אמונה בעצמך, עידוד לזולת ואיחולים מעומק הלב, בזמן שהמוזיקה היא אולמי בון-בון. הכי זוהר ארגוב פוגש את "התקליטן" של טיפקס.
עכשיו הגיע שלב ההמנונים. ב"ניצחת איתי הכל", שמתכתב כמובן עם "פגישה לאין קץ" של אלתרמן, בניון נותן לקהל לשיר ומנצח עליו בשמחה, כשרק הפסנתר מלווה אותם.היסטריה. אחריו בניון יורד, בשביל לשמוע את הקהל שר לו את הפזמון של "כשאת עצובה". בהתחלה רק נדב ביטון חוזר, לפתיחה ארוכה בפסנתר, מינימום רחמנינוב. הנגנים עולים, הקהל מתרגש, ואז בניון חוזר ומתחיל הבלגן. הוא מתחיל את "כשאת עצובה" במלוא העוצמה, שר את הפזמון והקירות של הזאפה רועדים. אחר כך הוא מוריד ווליום ונותן לקהל לשיר איתו את שיר האהבה הענק הזה. ביטון עוד מגניב מעבר עם הפסנתר ואז כל ההרכב מצטרף לנאמבר גדול שכולו ניצחון במלחמה עם הצבא הכי חזק שבעולם.
"עומד בשער", השיר האחרון בהחלט, כבר לא מוקדש לגלעד שליט, אלא חוזר למשמעות הראשונית שלו - ציפיה למשיח בן-דוד. וכנראה שהמשיח הוא רקדן בוסה נובה, שמגביר ללמבדה ובפזמון זה שוב רוק בסיסי כרקע לטקסט ולשירה שהיא תפילה. זה עמיר בניון בגדולתו – מחבר את הנשגב עם הארצי, את המשיח מול השיכור שנופל לבור, את הדכאוני עם הרומנטי, את האישי עם הלאומי. זמר לאומי.
