את ההופעה הראשונה שלה בקיסריה, קיימה נסרין קדרי במאי 2018. הייתי שם, ולא צריך היה להיות איינשטיין, כדי להבין שזאת רק תחנה ראשונה בדרך. ואכן, שנה וחצי אחרי, נסרין מילאה אמש לראשונה בחייה את היכל מנורה בתל אביב.
8,500 אישה ואיש שבאו כולם בשבילה. בשביל לשמוע ולהריע לאישה הזאת שהיא תופעת טבע. זמרת שאין לה מתחרות. השילוב של הקול החזק הזה, חצאי ורבעי הטונים הערביים יחד עם האינטיליגציה והאישיות המוגזמת - הם קומבינה חד פעמית ביותר.
הערב לא היה מושלם, ונגיע בהמשך להערות, אבל מה זה משנה? יש משהו כל כך גרנדיוזי בגברת הזאת, שהפרטים נשארים פרטים. אולי הסוד הוא בכך שגם אם הערב לא היה אחיד, היא מצליחה אחת לכמה דקות לצמרר או להפתיע אותך; זה לרגע לא בינוני וזה כל הזמן עמוס אנרגיה.
כאן המקום לזכור שהפעם הראשונה בהיכל היא דבר מאוד מבהיל. לקח לנסרין בערך חצי שעה להירגע ולהיות מעט פחות היסטרית, ובלי קשר - הערב התחיל מאוד חזק ואגרסיבי, חזק מדי. הרי ממילא היא הכי טובה כשהיא סתם שרה.
נסרין התכוננה להופעה הזאת הרבה זמן. המודל שלה היה ביונסה. זה בלט בבגדים שהיא בחרה ללבוש, (בחלק השני זה היה בגד גוף מכוסה אבנים, ובחלק הראשון שמלה קצרה וצמודה גם היא מכוסה אבנים). זה בלט בכמה עיבודים בסגנון רוק כבד עם סולו גיטרה חשמלית, וזה כלל גם הצדעה של ממש בקטע מתוך מחרוזת.
חוץ מזה, נסרין עבדה לאחרונה קשה בסטודיו, ולמדה לרקוד על הבמה לצד הרקדניות. מאחר שזו פעם ראשונה שלה, אז בחלק הראשון היה אפשר לראות שהיא קצת נלחמת בצעדים, אבל בחלק השני, כשהיא כבר הייתה משוחררת, נסרין חזרה לעצמה ולדבר שהיא עושה הכי טוב - נענועי אגן קטנים, כאילו הייתה רקדנית בטן. ברגעים האלה היא מושלמת.
הביצוע הראשון הטוב של הערב היה "בנאדיק". שיר שקשה לפספס איתו, והראשון בערב שבו היא כבר שלטה בקהל. גם "חייאתי" היה בדיוק מה שציפיתם. אחריו נסרין הזמינה לבמה את אמו, רעייתו ובתו של מוטי בן שבת - הגיבור מנהריה שאיבד את חייו בשטפון לפני מספר שבועות.
היא שרה להן את "מהיום שהלכת" ("יא מאמא") של שמעון בוסקילה, וגם מי שנע בהתחלה באי נוחות, לא יכול היה להתעלם מכמות הרגש שהיא מצליחה לדחוס בתוך שיר אחד. בסוף הקטע הזה היא ירדה להחליף בגדים, והשאירה את הקהל עם סרט לא ברור שהוקרן על מסכי הענק. הסרט לא היה ערוך מספיק טוב, היו בו קטעים מראיונות, קטעי בכי, ותזכורת לניתוח שאימא שלה עברה. אם היה לו מסר - הוא לא עבר. אפשר היה לדייק יותר את הדברים וגם לקצר.
החלק השני התחיל עם ביצוע מרגש ל"יש לי אותך", כשהיא שוכבת על פסנתר ושרה. מיד אחר כך היא נתנה ביצוע מדהים ל"עד שתעזוב" של ריטה, ולהביא ביצוע לשיר הזה, שלא יעמוד בצלו של המקור - זאת משימה כמעט בלתי אפשרית - אבל נסרין עמדה בה בלי שום בעיה. כי כשהיא פשוט שרה, זה מושלם, ולא שהיא לא שרה כל הערב: מגובה בתזמורת ענקית ורקדניות - היא שרה כל הזמן. לייב. אין שום פלייבק. מרימה כשהיא רוצה, מורידה כשבא לה. מדהים.
ולפעמים אתה חייב לעצור מדי פעם כדי להיות בטוח שהיא באמת עושה את זה לבד. באמת שזה לא נתפס, וגם לא היה לה צורך באף אורח. היא לבד וזה מספיק. מה שכן, כשהיא משוחררת, היא מצחיקה וכיפית. אבל להיכל מנורה היא הגיעה קצת לחוצה, ולכן מאחר שלא הכינו לה טקסטים, היא למעשה חזרה כל הערב על שני משפטים: "אני אוהבת אתכם" ו"תרימו יידים". הייתי מצפה ממנה להיות הרבה יותר מילולית. רבאק, אנחנו הרי יודעים למה את מסוגלת.
רגע השיא של המופע היה כמובן "אינתא עומרי", שיר שבאמת רק היא יכולה לשיר ככה. כל פעם שהיא נותנת טעימה מהדבר הזה, היא עושה חשק לשמוע אותה שרה את כל השיר כולו עם תזמורת פילהרמונית. "רציתי לדבר איתך", ומחרוזת עם "נוס יא נוס", שוב בערבית, כבר הביאו את האולם לשיא. לסיום היא נתנה את ה-להיט שלה: "לומדת ללכת".
זה היה ערב מהנה ומתגמל. רוב הקהל עמד מרבית הזמן על הרגליים ורקד. שזה סימן טוב. אם כי נדמה לי שכדאי להגיד לנסרין ואנשי הצוות שלה: בבקשה תרגיעו. הכל בסדר. הכל טוב. לא צריך להתעקש כל כך שהקהל ירגיש שמתאמצים בשבילו. אנחנו יודעים שאתם מתאמצים.
קטעי הרוק הכבד הם ממש מיותרים - נסרין צריכה עטיפה מזרחית וקלילות פופית עכשווית. את כל השאר עושה הקול שלה. כשהיא שרה ממילא לא צריך יותר כלום, ואני בטוח שבהופעות הבאות בהיכל, כשהיא תשתחרר קצת, היא תגיע לשיאים שטרם נראו כאן. אל תפספסו אותה.