מסביב למדורה עם עידן עמדי

המופע של עידן עמדי בפסטיבל הפסנתר חיזק את התחושה ששיריו האישיים, אך הפטריוטיים והמגויסים, הם הדהוד עכשווי של ימי הלהקות הצבאיות ואפילו קודם לכן - ימי הצ'יזבטרון והפלמ"ח. כשהוא עולה לבמה עם גיטרה ומפוחית, בוב דילן-אהוד בנאי סטייל, ושר על הדור העכשווי שצריך לקחת את ההובלה במדינה כי זה צו השעה ("כשכל זה יקרה"), הוא נשמע חיצונית כמו הבנאים, אהוד ומאיר, אבל רחוק מהם רעיונית. הבנאים הם במהותם אאוטסיידרים ("זאת לא המסיבה שלנו"; "זאת לא המשאית שלנו"), ואילו המילים של עמדי הן כמעט חיים חפריות, שלא לומר נתן אלתרמניות, מבחינה רעיונית הוא הנכד (או הנין) שלהם.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
>> אברהם טל נעל את הפסטיבל במופע חדש ומרהיב
>> דרכים עקלקלות: מחווה חצויה לשירי שלמה ארצי
>> הראל סקעת חזר לשורש התימני עם יואב יצחק
>> קלף חלש: מופע מחווה בינוני לאלבום של דיוויד ברוזה
>> הבילויים איכזבו, המחווה ל"קול השלום" היה קריוקי
>> אפרת גוש בקברט של ברכט עם ירון ברובינסקי וגל תורן
>> קרולינה אירחה את אסתר רדא והביאה את הבלוז
> קובי אפללו, הנשמה של המיינסטרים, אירח את שם טוב לוי
>> אריאל זילבר אירח את מתי כספי ושלומי שבן

הקשר שלו לאותם ענקים מהעבר, על כתפיהם הוא עומד, התחזק בשיר השמיני במופע, בביצוע ללהיטו הגדול ביותר עד היום, "כאב של לוחמים", אליו הקדים את האמירה: "נמשיך בשירה בציבור". עם שני פסנתרים עדינים
וגיטרה אקוסטית, כשהוא נותן לקהל להצטרף בפזמון, עמדי, הלוחם עם הגיטרה, שר כאילו הוא יושב עם החבר׳ה בקומזיץ, מסביב למדורה, אותה מדורה מסביבה ישבו גיבורי שירו המפורסם של אלתרמן. בלילה חשוך, עם חום הלב ואחרי אש הקרב, הוא שר לאט, מנגן במינימליזם, מנצח על השרים איתו, שר וכולם מקשיבים, שר וכולם מצטרפים. "כאב של לוחמים" בגרסתו האקוסטית הקטנה נשמע אמש במרכז סוזן דלל כמו המשך של "מסביב למדורה" של אלתרמן מפיה של דורית ראובני, רק שהוא עכשווי, ולכן נכתב בגוף ראשון, וכולל התלבטויות, פחדים, צרחות בלילה ודם על המדים, תיאורים שאלתרמן לא היה מייחס לדמות הלוחם העברי. אבל הרעות הצבאית, האחווה החברתית, ה"אנחנו" עם תחושת ה"ביחד", עליה מרבה לשיר עמדי, מהדהדת את "הרעות" של חיים גורי, את ה"ביחד" הפלמ"חניקי, ששיריו של עמדי הם למעשה גרסתו המעודכנת.

אבל למופע הזה היו פנים נוספים. עידן עמדי הגיע למופע בפסטיבל הפסנתר אחרי שני אלבומים בהם הוכיח את כוחו. עכשיו הגיע הזמן לחזור קצת אחורה ולהתחבר חזרה לשורשים, למוזיקה המזרחית, הערבית, המזרח תיכונית, ששמע בבית בילדותו. אבל כדי להגיע לשם המפקד עמדי (מדבר לקהל כמו מ"כ לכיתת חיילים, זה עוד לא עבר לו) היה חייב להבטיח קודם את האגפים, ליצור לעצמו עתודות, תעודות ביטוח. משה לוי הוא תעודת ביטוח שכזו. מעבד ומפיק מוזיקלי ותיק עם ניסיון עצום, שעבד עם הגדולים חנוך וארצי, גידל את אביב גפן והפיק עוד עשרות. לצרף אותו למופע שכזה מבטיח לך שקט בגזרה. תעודת ביטוח שניה היא מארינה מקסימיליאן, הקולגה מ"טדי הפקות". אתה מביא אותה ויודע שתגמור בסולד-אאוט.

אבל לחיבורים האלה היה גם ערך מוסף. מארינה, השדה, השנונה האנרגטית, הפופ-קלאסית-גלאמית, כה שונה מעמדי במהותה כאמנית, כך שמפגש ביניהם מרתק לכשעצמו. משה לוי נחשב למפיק שמרן, אבל במופע הזה הוא ועמדי עפו למוזיקת עולם, אתנית, מזרחית, ערבית, ים תיכונית - יו ניים איט, והראו שיש חיים מעבר לפסנתר-אקוסטית ששניהם כה טובים בו. אגב, גם החיבור הזה למוזיקה ערבית ים תיכונית, הוא (כנראה שלא במכוון) המשך למגמה רווחת בזמר העברי בשנות ה-40' וה-50', כאשר ברכה צפירה הביאה לתרבות העברית את המוזיקה הערבית, ובהמשך אלתרמן, וילנסקי ואחרים טיפחו זמרות כמו שושנה דמארי, וכתבו קלאסיקות כמו "חנהל'ה התבלבלה", ואילו הפלמ"חניקים מצידם אימצו ביטויים, לבוש ומנהגים ערביים, כדי להיטמע במרחב.

הקלישאה אומרת שבמופע אקוסטי מילות השירים יוצאות החוצה, וזה מה שתכלס הכי חשוב לעמדי, שישמעו את המילים של שיריו, שיבינו למה הוא מתכוון. הוא פתח כאמור עם "כשכל זה יקרה" בליווי לוי והמשיך ל"נגמר" כשפסנתרן נוסף ובסיסט מצטרפים. הקהל שר בפזמון את מילת המפתח, עמדי נראה רגוע, משדר ישראליות צעירה אבל שורשית, ולא חושש להיות פוליטי ולשיר על "מדינה ליד ירושלים". הקהל מריע בסוף השיר.

בין השירים הוא מדבר אל הקהל כמו מפקד בצבא, מספר על שיעור פסנתר כילד, כשלא בא לו על "ירושלים של זהב", ביקש מההורים ללמוד תופים ובסוף הלך לקראטה, ומפרגן ארוכות למשה לוי. את "אלייך" הוא שר מראש כהמנון, מחכה שהקהל יצטרף בפזמון, אבל נענה בשקט. הביצוע רך מאוד, אולי רך מדי, כמעט נמס באור הזרקורים, אבל הקהל מפרגן.

את "דברים יפים לראות" הוא מקדים במשפט ״ניכנס קצת לבלוז, מה אתם אומרים?״. והבלוז מהפסנתר של לוי הופך לרוקנר'ול עם אקוסטית ופסנתר, ואז הלהקה מצטרפת: בס, תופים, אקוסטית נוספת ופסנתר שני. זה שיר טוב על הזוגיות של עמדי, שבלי כוונה שר על יונית לוי בדיוק ביום שבו ילדה. הביצוע שעושה חשק לקום ולרקוד כבר בתחילת הפסטיבל. משה לוי נותן סולו, שיערו לבן, אצבעותיו זריזות. הוא כבר שכח על רוקנ'רול את מה שעמדי רק מתחיל ללמוד. "גם וגם" נפתח בסולו עוד, עמדי והמתופף איתן רז מכניסים את הקהל לסשן של מחיאות כפיים קצביות, ושוב זה פולק בנאיי, הפעם עם ניחוח קאנטרי, כלשקראת הסוף עמדי שר קצת כמו ארצי: ״תגידו לי, אם אפשר גם וגם?!״.

מארינה מקסימיליאן, אחת הנשים היפות בישראל, מתיישבת ליד הפסנתר, צרודה. יחד הם שרים את "תמיד היה אותך", שלא נכתב כדואט, אבל מתאים כיוון שיש בו דוברת (בת זוג), שאומרת לעמדי להניח את הגיטרה. היא המוזה, תמיד היה אותה. מארינה לוקחת כאן פזמון בקול צרוד. אחר בבית הם שוב שרים יחד ובפזמון היא מלווה אותו. זה יפה, החיבור טוב, הביצוע טוב, אבל לא ממש מרגש.

מכאן עוברים ל"עמוק בטל" שמארינה הלחינה למילים של לאה גולברג, שיר שקט, אמנותי,שהיא נהנית להפוך לקטע בידורי בהופעות שלה, עם לא מעט הומור. גם הערב היא מלמדת את הקהל לשיר קול שני וליצור קאנון. עמידי ומארינה שרים יחד בעדינות, בזכות, והקהל עונה. מארינה מנסה להשתמש בצרידות כדי לשיר נמוך, הכי נמוך שהיא יכולה, וזה עובד חלקית. הם שרים יחד ברוסית ומארינה יורדת עליו תוך כדי שירה: ״עידן עמדי ברוסית, גבירותיי ורבותיי!. הוא אפילו לא יודע מה זה אומר. למרות שחברה שלו רוסיה״. ואז הם שוב שרים עם הקהל, עמדי לוקח רבע מהאוול, ויחד הם עושים מהשיר הקטן הזה של גולדברג איוונט.

השיר הבא בסדר הוא "כאב של לוחמים", ומכאן והלאה הופך המופע של עמדי למיני-פסטיבל מוזיקת עולם אמיר אלאייב עולה עם קאנון, והם מנגנים את "ישראל" רב המשמעויות במעין פלמנקו ספרדי ,עם קאנון, עוד ותיבת הקשה שמזכירה דרבוקה, פסנתר ואקורדיון. כשעמדי מגיע למילה "משוגעים" הם עוצרים ומשה לוי נותן קטע מיוחד, הוא זרק שורה, העוד עונה לו, ומשם הוא נכנס לסולו. התוצאה מזכירה את הרוח שריחפה מעל חלק מהשירים באלבומים השני ו"השלישי" של אהוד בנאי.

ב"רץ אל האור" מצטרף כינור. ממופע אקוסטי ואינטימי נהיו פתאום תשעה אנשים על הבמה, והאנרגיות בהתאם. שיר הרוק הופך כאן למוזיקה אתנית, מזרח תיכונית, עם אלמנט ערבי, ושוב עם ברייק יפה מהפסנתר, הפעם לכיוון ה"קלאסי". הבסיס נשאר שיר הרוק שכתב עמדי, שמקבל כאן טוויסטים מיוחדים, והקהל אוהב זה.

ב"בזמן האחרון" נשארים באגן הים התיכון, עם קצב גאלופ מדברי של דהרת גמלים, ונגינת קאנון. כשעמדי שר את הבית זה נשמע כאילו קצת אונסים את הקצב על השיר, אבל בפזמון זה משתחרר וזורם לכיוון "הברירה הטבעית" פינת "אם ננעלו". התפילה ששר כאן עמדי עובדת יפה על קצב סוחף, ואז מגיע קטע נגינה של קאנון, כינור ועוד, הקהל מצטרף בכפיים, עמדי נותן שורה בערבית, והחפלה בשיאה.

זמן טוב לרדת ולחזור להדרן, שנפתח ב"נשכח או נסלח", שיר שעמדי כמעט ולא שר עד היום בהופעות. העיבוד שוב אתני, עמדי מבצע יפה, מגיע עד לסלסולים. אפילו מרגש, אבל אין פה אלמנט להיטי ודי ברור למה מדובר בקטע למיטיבי לכת.

לסיום הוא שמר את "תשליך". עוד, קאנון וכינור בפתיחה ערבית, עם קצב מצרי מהדרבוקה, איטי, דרמטי, עוד רגע ואום כולת'ום מצטרפת. עמדי שר כאן על 'תשליך', מנהג יהודי חשוב, על רקע מוזיקה ערבית אמיתית. הפזמון מרקיד, מעדות המוש בן ארי, אחריו מגיע סולו כינור, ברייק, ועוד בית והפזמון החוזר, שאוסף כוח מלמטה, מתגבר ומתפרץ, עם אנרגיות טובות, וקטע מזרחי חזק. העיבוד מרפרר למפגש של ריטה וכנסיית השכל, מרפרר ל"כל הלילה על האש" של בנאי.

עידן עמדי, המפקד המזמר, חזר כאן הביתה, לשורשים הכורדים, למוזיקה של סבא וסבתא, לקסטות באוטו, למואזינים של מזרח ירושלים, להודו שהפכה בארץ לבומבמלה. במופע שלא היה ארוך, אבל עשיר ומספק, הוא נגע בכמה וכמה נקודות מפתח בספקטרום הישראלי התרבותי, מלאה גולדברג עד כוכב נולד, מחפר ואלתרמן עד הבנאים, מרוסית עד ערבית, מאתוס המלחמה לרומנטיקה בין קירות ביתו. איך היו אומרים בפלמ"ח? סחתיין.

• אמיר אלאייב
• מארינה מקסימיליאן
• מארינה מקסימיליאן בלומין
• משה לוי
• עידן עמדי
• פסטיבל הפסנתר