עלמה זהר, ו' 6.2, מועדון זאפה רמת החי"ל ת"א רהוט, אישי, איכותי ומקסים, אך לא מרומם. במרוץ לפסגה השיגו פליטי אפריקה את האינדיאני מיגל.
זה כמה חודשים מחרישה המטאור המוזיקלי של קיץ אשתקד, עלמה זהר ("דברי", לב עולם הפקות, יוני 2008), מסע הופעות. שותפי סוד שמעו על הופעה סגורה לעיתונאים באולמי האוזן השלישית, ואחת שהוצפנה היטב בצוותא. חפה מיחסי ציבור ומפרסום, היא מדלגת בין אולמות אופ-מיין-סטריט כמו "ברל'ה" שבקיבוץ להבות חביבה ו"בארבי" בכפר סבא, והופעות אופ-פריים-טיים ב"זאפות" בהרצליה וברמת החי"ל בתל-אביב, וככל הנראה מצליחה לגדוש אותן.
המופע שאליו הצלחנו לחדור הורכב משירי הדיסק הראשון, כמה שירים חדשים לאלבום הבא ("הפינה לשיפוטכם", כדברי זהר), קאבר לבוב מארלי ("שהשפיע על היצירה של כולם ועל התסרוקת של כמה") והופעת אורח, לא מלהיבה מדי, של מיכאל גריילסאמר, נגן כינור מוכשר ביותר שליווה את זהר באלבום והוציא עכשיו אלבום סולו משלו, כזמר.
עלמה זהר מביאה לבמה תמונת מראה של האלבום
כפרפורמרית, מביאה זהר לבמה תמונת מראה של אלבום הבכורה המצליח: אישי, איכותי, מקסים בקסמה האישי, רהוט בזכות השפה העשירה הקולחת מפיה, מקצועי, מעולה ומדויק מבחינה מוזיקלית, מקורי ומרגש לפרקים, אך לא סוחף, לא מלהיב ולא מרומם את הרוח. ומכיוון שרוממות הרוח היא מדד מקובל למופעים (בניגוד לדיסקים שמהם אין הציפייה הזו), המופע קצת אכזב.
זהר עולה לבמה, מלווה בשישה נגנים בהרכב דומה לזה שמלווה אותה בדיסק, חגורה בגיטרה אקוסטית, ופותחת בדיאלוג קליל עם הקהל: "ראיתם 'עובדה'?" (שלושה ימים לפני כן שודרה כתבה אודותיה בתוכנית של אילנה דיין), מפטירה "עזבו, אל תאמינו לאף מילה. בואו, אספר לכם עכשיו מה בדיוק קרה", ופוצחת בשירת "גלות בבל השנייה" ו"דע", שמילותיהם מתארות את חוויית הפרידה שהוזכרה בתוכנית.
מיד אחר-כך היא מבקשת מהתאורן "שיפסיק לסנוור" ושיאיר את הקהל, "כי יש לה סיפור", ומשתפת אותנו בצירוף מקרים כמעט מיסטי מהשבוע הנוכחי: יום אחרי החשיפה ב"עובדה", נפגע הרכב שלה ממשאית נוסעת, ובעוד היא מנהלת דיאלוג חסר אונים עם הנהג הפוגע, מופיע משום מקום בן-הזוג מהעבר, עטוי פאות וקפוטה ומסייע בעדה. "טוב", היא אומרת לו (ולנו), "הוכחת את הטענה שלך", כנראה יש השגחה, ועוברת לשיר את "לילה בנפרד", שנכתב, היא אומרת "כשאני הייתי בדרך לעשות מוזיקה והוא בדרכו לעשות תשובה".
שיא המופע: שיר מחאה על אפריקה
הנימה האישית מתחזקת כשהיא פושטת את הגיטרה ושרה את "המופלאה בנשים", שנכתב לזכר אמה ומקבל בזכות הבמה עוד עוצמה עם הדיסטורשנים והשינויים המתבקשים בתאורה, המחזקים את כוחו כשיר רוק. את "אגוטריפ" היא מקדימה בווידוי: "כתבתי בזמן שבו לא האמנתי שפעם אעמוד במקומו של אותו אדם שרציתי לבקר" - וממשיכה לשירת הלהיט שליופיו ולהצלחתו תרמה נגינת החצוצרה המופלאה של איל יחיאלי.
שיא המופע התגלם בשיר מחאה חדש שכתבה והלחינה על המציאות באפריקה, שמילותיו חריפות ומתמצות בפזמון "שמור עלינו ריבונו של עולם / שלא נזדקק אף פעם לרחמי האדם". הוא נכתב בהשראת פעילותה במחנות באפריקה ובקרב פליטים שהגיעו משם לישראל. השיר מערבב מקצב מארש לתוך בלדת רוק, ומוליד ז'אנר מוזיקלי חדש שאפשר, בשל תוכנו, לכנותו בשם "מארש שלום".
ערבוב מקורי של אלמנטים מוזיקליים ותוכניים, והגשתם באופן הרמוני וסוחף, מסתמנים ככישרון המרכזי של זהר. הם גם מה שמאפיין את "מיגל", שאותו קיבלנו רק כהדרן. "זה טריק כזה", היא מסבירה כשהיא חוזרת עם מחיאות הכפיים לבמה, "אבל תודו שזה שקוף", וגם מבקשת, אם אפשר, שנקום ונרקוד אותו, כדי לא לבאס את הנגנים. הקהל נענה.
