סימפלי רד תמיד היו בין לבין. אין להם ז'אנר או תקופה מובהקת שמקושרים אליהם, אין קבוצה תרבותית שמזוהה איתם. המוזיקה שלהם משלבת פופ, סול וג'אז. הם מהאייטיז אבל הלהיטים הענקיים שלהם בכלל משנות התשעים, וכמה מהשירים גם עומדים היטב במבחן הזמן. גם הלוק של מיק האקנל, הסולן הג'ינג'י, משלב את וייצמן מ"עניין של זמן" מפעם ואת ליאור שליין של היום. בימים אלה חוגגים סימפלי רד יומולדת 30 לאלבום הבכורה שלהם בסיבוב הופעות עולמי שינחת גם אצלנו (ב-14.6) ונשאלת השאלה – מי יגיע למסיבה?
אם שופטים לפי ההופעה שהייתה להם בברלין, התשובה צריכה להיות: כולם. אוקיי, נוציא את הצעירים שנולדו אחרי 1991, השנה בה הלהיטים הענקיים שלהם כבשו את העולם. אבל מספיק הוידאו שפתח את ההופעה, מעין "חיים שכאלה" עם קטעים מקליפים, תמונות ממגזינים והופעות עבר, בשביל לשאוב אותך אחורה. וגם אם הכרת את הלהיטים האלה כמה שנים אחר כך מהרדיו, או שצפית בקליפים רק ב-VH1. קשה להשאר אדישים כשהשורה "Love the thought" שמכריזה על פתיחת "Fairground", תוקפת אותך. אם היינו צריכים להגדיר את סימפלי רד תחת ז'אנר, הוא היה יותר אווירתי מאשר מוזיקלי. האווירה הזאת היא נעימה, נוסטלגית ובעיקר אופטימית, וכך גם נראית ונשמעת ההופעה.
"תודה שבאתם לחגוג איתנו 30, אנחנו רוצים לנגן את השירים שאתם אוהבים" אומר האקנל בפתיחת המופע. זו הבטחה לא מובנת מאליה, במיוחד לאור העובדה שאמנים ותיקים מעדיפים הרבה פעמים לוותר על חלק מהלהיטים הכי גדולים שלהם בהופעות. אבל בחגיגה של סימפלי מדובר במסיבת יום הולדת קלאסית עם במבה, רבעי פיתות עם חומוס ועוגת שוקולד עם סוכריות. הם יודעים בשביל מה באנו לאירוע הזה והם יתנו לנו את הכל ובחיוך. ולמנה ראשונה, ה-להיט, באווירת הומור עצמי על השנים שעברו - "Holding Back The Years".
ההופעה מתחילה בקצב די רגוע, עם השירים "Home", "Say You Love Me" ו-"For Your Babies". האקנל מציג כל שיר, כולל שנת יציאתו והאלבום בו הופיע. האווירה מאוד מנומסת. הלהקה נראית יופי על הבמה אבל הם כל אחד במקומו המרוחק, זז במרחב המצומם שלו. בשלב הזה של יום ההולדת אף אחד עוד לא שם אלכוהול בלימונדה שלו. אבל רגע לפני שהקהל עובר למצב נמנום הם מגבירים קצב. "Never Never Love" עם גרוב עדין, "Night Nurse" הוא כבר שיר רגאיי לגמרי.
כלי הנשיפה מעלים הילוך וגם האקנל שוכח את כללי הנימוס שהציב לעצמו, זורם בין השירים ומסתובב על הבמה בחופשיות. אחרי הכל, הוא מכיר אותה מקרוב כבר שלושה עשורים. גם שאר ההרכב משתחרר, וחבריו מציגים את יכולת הנגינה המרשימה שלהם בקלילות. "A New Flame" מוביל לאנרגיות גבוהות, בדומה למצב רוח שהיה להם בקליפ המקורי, 26 שנה קודם.
ואז הגיע "Stars". אנחנו צריכים לדבר על השיר הזה. יש סיבה למה דווקא בשיר הזה הקהל קם לראשונה על רגליו. הרי זה לא שהוא להיט ריקודים או שיר שנותן בראש. זה אפילו לא הקליפ הכי נצפה שלהם ביוטיוב, או באופן מובהק השיר הכי יפה שלהם, אבל הוא זה שמשאיר את סימפלי רד בתודעה שלנו, והראשון שמתנגן כשחושבים עליהם. בשיר הזה יש קסם כל כך חזק, שהוביל אותו לככב בתור הזהב של MTV, על אף שמדובר בקליפ גנרי עם צילומי תקריב של האקנל (ויש לו יהלום על השן, למען השם). "Stars" הוא שיר כזה שמכיל בתוכו זכרונות. הוא זורק אותך למעין רומנטיקה עדינה ולא קיטשית, לאופטימיות לא נאיבית. וב"בין לבין" הזה סימפלי רד הם המומחים הכי גדולים.
מהשלב הזה הלהקה עוברת לכמה שירים קצביים וגם די סליזיים -"Thrill Me" ,"Come to My Aid", ו-"Sunrise". איכשהו זה תמיד עבד להם למרות שמעולם לא היו סמלי סקס (יהלום על השן כבר אמרנו?). את התותחים הכבדים הם שמרו להדרן, וכשאלה הגיעו הקהל שוב קם בהתלהבות: "Something Got Me Started" ו- "Fairground", שבוצעו מצויין, והגרסה שלהם ל"If You Don't Know Me By Now", קלאסיקת האייטיז, חתמה את החגיגה.
הרבה פעמים נשמעות תלונות על הבאת אמנים לישראל הרבה אחרי שיא הצלחתם. אבל במקרה של סימפלי רד, זה מופע שיכול להתעלות על הרבה מופעים "חמים" אחרים. לא רק שמדובר במקצוענים, אלא שהם גם נותנים לקהל את מה שהוא רוצה. ומי לא ירצה הרבה להיטים של סימפלי רד?