שלמה ארצי חוגג 50 שנות יצירה

שלמה ארצי הוא איש סקפטי. הוא עצמו לא האמין שבגיל שבעים הוא יעמוד על במה בתור הזמר הכי חשוב של ישראל, ויחגוג חמישים שנה של קריירה, אחת המפוארות ביותר במוזיקה המקומית. עם רפרטואר שמלא בקלאסיקות, נכסי צאן, להיטים, תקראו לזה איך שבא לכם, היה ברור מראש שהמופע המיוחד באמפי פארק ראשון יהיה חגיגי ומיוחד. והקהל הרב שהגיע (12,000 איש ואישה) היה מרוגש מעצם המעמד.

כבר בהתחלת הערב, קרא שלמה ארצי לעבר הקהל "ערב טוב קיסריה". ולא במקרה. הוא לא התבלבל. כבר שלושים שנה שארצי מופיע בהופעות ענק ארוכות, שהפכו לריטואל ישראלי מאוד, ואהוב, ומגיעות למיצוי באמפי העתיק של קיסריה. ארצי שכלל שם מאוד יכולת להחזיק קהל של אלפים, למשך שלוש שעות, בכף ידו. האמפי פארק בראשון הוא מקום הרבה פחות סקסי ומתקשר, מאוד קשה להגיע שם לאינטימיות אמיתית.

שלמה ארצי חמשת העשורים (צילום: שלומי פינטו, יח"צ) — שלמה ארצי חמשת העשורים | צילום: שלומי פינטו, יח"צ

בתחילת הערב כשהוא צועד על קאט-ווק, מסלול הליכה שהוביל אותו לאמצע הגולדן רינג, ארצי סיפר בחצי צחוק שאת זה "העתקתי מעומר אדם". ולכן, אם לסכם, הערב עצמו לא היה הופך לזכיר במיוחד, אלמלא התאריך הספציפי והאורחים שהופיעו לצד ארצי והצליחו לייצר על הבמה כמה רגעי קסם חד פעמיים. ראשון עלה נתן גושן, הצעיר מכולם, הוא שר עם ארצי שני שירים. גושן בא בתור מעריץ צעיר. היה קל לראות שהוא מתרגש, וקולו היפה הפך את "אבסורד" (השיר השני ששרו) למקסים.

שני עלה חיים משה. זה מפגש טעון. קל היה לראות שחיים משה באמת מתרגש מהמחווה, שהוא מרגיש כאילו זכה. ארצי ניסה בדרכו המיוחדת לחבק. הוא הזכיר שגם השם השני שלו זה חיים. ואמר שהוא מעריץ את חיים משה עוד מימי "לינדה לינדה". משה עצמו, שתמיד מתרגש על במה באופן קיצוני, היה נראה לרגעים כמי שעומד להתעלף. הם פתחו בביצוע יפה ל"נשבע" של משה, ואז הוביל ארצי את משה לקדמת הקאט ווק ושניהם שרו את אחד השירים הכי יפים בשפה העברית, "האהבה הישנה".

נדמה לי שהקהל של ארצי, הוא בדיוק הקהל שלא מעריך מספיק ונכון את חיים משה (זה עצוב, אבל ככה זה). וכשהם עמדו והרעיפו זה על זה מחמאות, אי אפשר היה להשתחרר מהדימוי על ישראל הראשונה והשנייה, והיחסים המורכבים ביניהן. ארצי היה מארח מושלם והוא סחט מהקהל מחיאות כפיים חזקות ומיוחדות עבור חיים משה, שהיו גם מתבקשות אחרי הביצוע היפהפה.

את ריטה כבר קיבל הקהל בכבוד שראוי למלכות מסוגה. ריטה כבשה מיד את הבמה ואת ארצי. הם שרו את "שניים" ואז את "ימי התום". אחרי הרבה שנים, ולמרות שהוא נותן את הנשמה תמיד ועד הסוף, ארצי מספק בדרך כלל את אותה סחורה. קשה לאתגר אותו. ולכן כשהוא שר לבדו את הפזמון של "ימי התום" נרשם רגע השיא הראשון של הערב. ארצי התרכז, הבין שזאת משימה חדשה, ושר נפלא, כמו שרק הוא יודע. זה היה רגע נדיר. רגע מדהים באמת. ומיד אחר כך ריטה גם היטיבה לנסח מילות אהבה כלפי ארצי, באופן שרק היא יודעת.

הבא בתור היה שלום חנוך. יחסיו של ארצי עם חנוך וחבורת לול, עברו הרבה תהפוכות לאורך השנים. וארצי עצמו טרח לומר, ספק בציניות "אני חושב שאני אוהב את השירים של שלום, יותר ממה שהוא אוהב את השירים שלי". שני הגברים האלה הם כרגע הקלאסיקה של הקלאסיקות של ישראל, ושניהם כבר מבוגרים מספיק כדי להיות נדיבים זה לזה.

הם ביצעו את "בנוף ילדות" שחנוך שר ברגש רב ואז את "קח לך אישה" ואת "סוף עונת התפוזים". רגע השיא המדהים התרחש כשחנוך סיים והחל לרדת מהבמה. ארצי עצר אותו, ושניהם יללו דקה ארוכה באופן ספונטני מין הדרן קטן לתוך המיקרופון. דו קרב של יללות, שהרעיד את האמפי. אין דרך להימנע מקלישאות, זה היה מפגש ענקים נדיר. אין דברים כאלה.

אחרון עלה דיויד ברוזה, שציין כי מעולם לא הופיע עם ארצי על במה. נדמה שהופעתו הייתה גם מחווה לאבי סינגולדה שארצי טרח לציין לאורך הערב כמה פעמים שהם ביחד כבר 27 שנה. ברוזה הוא קודם כל גיטריסט, והמפגש עם סינגולדה הוציא ממנו ביצוע מקסים ל"היא לא יודעת מה עובר עלי". אחרי ששרו גם את "מתחת לשמיים" (בביצוע טיפה מהיר מידי ומעט מפוספס), ארצי התעקש לתת לברוזה כבוד ופינה לו את הבמה ל"האישה שאיתי".

זה היה (כרגיל אצל ארצי) ערב ארוך מאוד ומלא וגדוש. אני מודה שחלק מהשירים, שעם השנים קבלו עיבודי במה ארכניים מאוד, פחות ריגשו אותי. ארצי גם אינו נוהג להחליט מראש איזה שירים ישיר, ולכן מעבר לאווירה הכיפית, של "מסיבת שלמה ארצי", לפעמים יש תחושה של כאוס, שלא בטוח שתורם. זה קצת באווירת השלם גדול מסך חלקיו, ולא ברור למה, הרי שירים של ארצי אפשר לשמוע ברצף שעות.

רק כשהוא עמד לבדו, לקראת הסוף, ושר בליווי מינימלי את "ירח", הגיע סוף סוף רגע שלמה ארצי מושלם לגמרי. זה שיר כל כך יפה, כל כך חד פעמי, שכל מה שצריך זה את ארצי, בשיא הערב, כשהוא מרוכז ופשוט שר. שום חצוצרות ורעש לא יכולים להתחרות בזה.

המופע התחיל לפני עשר והסתיים באחת בלילה. הקהל כמובן קיבל את כל מה שהוא רצה, ואפילו יותר. אני יצאתי בתחושה שההופעה הזאת צריכה להיות גם סוג של מופע סיום תקופה. נדמה לי שאחרי שנים ארוכות של הופעות עם אותה להקה ואותו גרוב, יש בכל העסק קצת תחושה של טייס אוטומטי. שירים כמו "שינויי מזג האוויר" ו"במטוס סילון" כבר נשמעים כמו קרוב רחוק של המקור הנהדר. אז נכון היו בהופעה רגעי ארצי מהממים. כשהוא שר "מלך העולם" ו"תתארו לכם", אלה רגעים שאי אפשר להתחרות איתם. אבל דווקא הביצוע הכל כך עוצמתי ל"ירח", העלה בי את המחשבה שארצי אולי צריך רענון.

בגילו, ובמעמדו, במקום להיות רוקר חסר גיל, הוא צריך לעבור (לפחות לתקופה) לפאזה של המבוגר הבכיר והאחראי. קצת באווירת לאונרד כהן. בדמיוני ארצי עולה בקיץ הבא על הבמה בקיסריה עם הרכב מינימלי של גיטרות אקוסטיות ופסנתר, ופשוט שר את שיריו בגרסאות קצרות, נאמנות יותר למקור, ומרגשות עד דמעות. רגש זה הרי הכח שלו.

זה קצת מובן מאליו, אבל חייבים לסיום להגיד. אני מאוד אוהב את שלמה ארצי. השירים מהם הורכב מופע החמישים שלו, הם פסקול ישראלי מושלם ויפהפה. ואחרי חמישים שנה שהוא מעניק לנו כל כך הרבה רגעי חסד, מגיע לו שנמחא לו הרבה כפיים. גם אם המופע הזה לא היה מושלם, היו בו מספיק רגעים שהפכו אותו למיוחד וייחודי. תודה לך שלמה ארצי, באמת. תודה על הכל.
(רק נציין שבמוצ״ש עוד מופע והפעם עם אורחים אחרים וביניהם נורית גלרון, שמעון בוסקילה ואמיר דדון. אני מניח שגם בערב הזה יהיו רגעי שיא).

מצאתם טעות לשון?