מיי פיינגולד תתרפק אליך כמו חתולה, ואז תנשך לך את היד כמו כלבה משוגעת ותשיר לך "תודה", שיר הגירושין המושלם שמתחיל ב"אני כל כך שונאת אותך, אתה לא יודע כמה", בזמן שהגרוש שלה עומד לידה ומנגן בס. היא תתכרבל, תתמתח, תפתה, תימרח עליך.
ואז, ביום אחד, תעלם לך מהחיים ותכתוב עליך שיר זועם שישרוט לך את הפנים, כמו חתולה עצבנית. כמו כלבה אמיתית היא תהיה הכי נאמנה, ידידתך הטובה ביותר, אבל לעולם לא תצליח לאלף אותה.
הבעיטה בתחת היא נשמת אפה
המבט הכחול והמתריס הזה, החצי חיוך החצוף בזווית הפה. היא מפילה אותך שדוד או לפני שהבנת מי נגד מי. תיזהר ממנה, היא כמו דבורה מיד עוקצת. והיא ציפור דרור חופשייה, שהרוקנ'רול והמחאה והבעיטה בתחת של כולם הם נשמת אפה, והגרוב והנשמה והסטייל זורמים לה בדם.
מיי פיינגולד היא מאלה שאומרים עליהן "מיוחדת". אישיות יוצאת דופן. היא קיצונית, צרודה, קרועה במוח, או שאתה אוהב, או שאתה שונא, כל כך אנרגטית שכשיש הפסקת חשמל מחברים אותה לרידינג. זו הדמות שלה, של זמרת שתמיד רוצה להיות גדולה מהחיים, שואפת להיות דיוות רוקנ'רול, גם אם זה כרוך בלצאת קצת פאתטית. על הזין שלה. ואני מת על ההומור שלה. לקרוא לאלבום הבכורה "סודה פופ", לשחק במחזמר משירי שלמה ארצי, לקרוץ לנו בעין אחת ולכסח בשנייה.
הכי צינית כלפי "כוכב נולד"
היא אחת כזו שמגיעה עד הגמר של כוכב נולד, ואז מוציאה שיר הכי ציני כמו "נולד כוכב" ("תכינו את כיסא השופט! אנחנו נספר לך מה את באמת: הקול שלך גדול מדי!, ההופעה שלך טינופת!!, תשירי בפרדס ליד השוקת, את בת אלף! אבל רק בחתונות תראי ת'כסף!, את שואפת יותר מדי!, יותר לאט!, ונביא אותך עד אילת") ובמופע החדש שלה, שהושק אמש עם שלל חברים ומפורסמים במועדון "החתול והכלב", היא צוחקת בלי בושה על התוכנית שבה התפרסמה: "אתם מכירים אותי אולי מהישרדות, המרוץ למיליון, האח הגדול... חה חה חה.. אה, כן, מכוכב נולד".
45 דקות כמעט ללא הפסקה בין שיר לשיר נתנה הגברת אמש, עם בס-תופים-חשמלית מחוברים היטב, שתי זמרות ליווי ודיג'יי מצוין, שהביט שלו גם לכל השירים להישמע כמו מיקס אחד ארוך. כי אלה החיים של מיי פיינגולד. מיקס אחד ארוך שכולל חלומות גדולים ("תמשיכי לחלום"), בריחה מהבית ("אפס מעלות"), התחלות חדשות ("לשבור רגל"), אונס ("מה נשתנה"), מלחמת הישרדות ("החלום הישראלי"), הצטרפות עקלקלה למשפחת הרוק המקומית (קאבר מצוין ל"סדר יום" של להקה רטורית) ושיר מחאה הכי ישראלי ("עומד רוקד").
לא בטוח שמיי וישראל יכולות ללכת יחד בשלב הזה
לא הכל מושלם אצלה, אבל נראה אותך אומר לה מילה. רק היא תוכל, אולי, בעתיד, לשייף קצת את הפינות ולהתאים את עצמה לאקלים הישראלי. כי בפעם האחרונה שבה זמרות רוק הצליחו בארץ עם רוק-גרוב חצוף ומתריס ופמיניסטי, בלי להתחנחן, בלי להתיפייף, ואם נשארת עומד על הרגליים בסוף ההופעה תגיד תודה - קראו להן סי היימן וריקי גל וזה היה מזמן. באייטיז. בתקופה שבה לשיר לאנשים ששמו להם יותר מדי סוכר בחיים נחשב לקול.
לא בטוח שמיי פיינגולד וישראל יכולות ללכת יחד בשלב הזה של הקריירה שלה. היא חדה, היא עוקצנית, היא מעוררת אנטגוניזם. אולי מדי. את הרוקרים היא כנראה הפסידה כשהלכה ל"כוכב". את מעריצי "כוכב" יהיה לה קשה להרוויח עם האלבום הזה. אבל היא תישאר צמודה לאמת שלה גם היא תצטרך למות בשביל זה. על הבמה.
