גרי ניומן מועמד למדליית זהב

בסצנה האחרונה של הסרט "רוב רוי", הגיבור הסקוטי המפורסם (שמשוחק על ידי ליאם ניסן), פצוע, מדמם וגורר את חרבו על הרצפה בלית ברירה, כשהוא צועד אל עבר יריבו. הלה חושב שהוא מובס, אבל לא כך המצב. כשגארי ניומן עלה אמש לבמה בבארבי מול מאות אוהדים נלהבים, כשהוא גורר את הגיטרה עמו, כרס קטנה בולטת מבעד לחולצתו השחורה, לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה הבריטית הזו. בשני המקרים, אגב, הגיבור המובס למראה מביס את יריבו. היריב של ניומן הוא לא סייף אנגלי חובב קטינים, אלא שלושה עשורים אבודים.

גרי ניומן הוא מוזיקאי בכל רמ״ח אבריו. טרנט רזנור, דייב גרוהול ואחרים נשבעים בשמו, כי הוא הקדים בשנים רבות את זמנו. סגנון הסינת'פופ שלו היה חדשני בסוף שנות השבעים כמו שהוא רענן ב-2014. הסגנון הזה לא מרגש במובן הקלאסי של המילה כי הוא מכני, כי הוא מנוכר, כי הוא מזיז את גופם של מאזיניו מצד לצד עם צליל רפטטיבי שמבוסס על קלידים, שבקלות מאפילים על כל שאר הכלים. את זה ניומן מבטיח לקהל שלו ואת זה הוא גם קיים אמש, באחת מההופעות הבודדות שביצע בחייו מחוץ לטריטוריות הבטוחות של ארצות הברית ובריטניה.

מלבד הסינטיסייזרף ניומן לווה אמש על ידי הרכב רוק כבד מיומן, שבעיקר סייע לו, ותו לא. מהשניה הראשונה רעש הבסים של הגיטרות פגע בבטן של כל אחד מהאנשים בבארבי, אבל בשום שלב הלהקה לא היוותה גורם משמעותי בהופעה הזו, שהייתה כל כולה גארי ניומן. הניגוד בין הנגינה הכבדה של הרכבו, לעובדה שהשיר הראשון, שנלקח מאלבומו האחרון, "ספלינטר", נפתח במילים ״אנחנו אבק״ הייתה כסימן לבאות.

הופעה טובה, לפרקים אף מעולה

ניומן לא בזבז אפילו שניה אחת מיותרת מהדבר המהותי בעיניו - המוזיקה, אולי הדבר היחידי שחשוב לו כשהוא מופיע. הוא לא הציג את עצמו, לא הציג את להקתו ולא אמר דבר מלבד "תודה" מפעם לפעם. כל ההופעה, שנמשכה כשעה וארבעים דקות, הורכבה משיר אחר שיר אחר שיר, שנראה שנוצרו עבור חללים בינוניים בגודלם, כמו זה שאירח אותו אמש. שירתו, שלא בלטה מעל לנגינה, הלכה יד ביד עם העובדה שאפילו סולו אחד לא נרשם לאורכה של ההופעה. לא היו שניות שבהן המתופף השוויץ ביכולתו, לא היו רגעים בהם נגן הגיטרה פרט על מיתרי נשמתם של האנשים שעמדו מולו, לא היו דברים שכאלה. הדבר היחידי שהיה אמש היה הדבר ההוא שבגללו אנו לרוב משלמים את מחיר הכרטיס - הופעה טובה, שלפרקים אפילו אפשר היה לקטלגה כלא פחות ממעולה.

הופעה של גארי ניומן היא כמו קטע החלקה על הקרח עם דרגת קושי בינונית. הוא לא יכול לקבל את הניקוד הגבוה ביותר מפאת חוסר היומרה שלו, אבל אם הוא מבוצע כהלכה עדיין מדובר במועמד למדליית זהב. כל השירים מ"ספלינטר" ומ״ג׳אגד״ הכבד מעט יותר היו נהדרים. כולם אופיינו על ידי הסגנון המובהק שלקח לניומן עשרות שנים לפתח: קלידים שנותנים מסגרת מונוטונית, גיטרות רועשות, תופים מינוריים ושירה שהיא כל כולה הלל לאווירה ששררה בימים היפים של ה"ניו ווייב" הבריטי בשיאו.

דווקא הלהיט "Cars" נשמע בינוני ולא שייך

החלק היחידי שהרגיש מעט כתלוש ולא משוייף כהלכה היה דווקא הביצוע של ניומן ללהיטו המוכר ביותר, "Cars". צריך לומר את האמת, יש שירים שטוב שיישארו בעבר. החומרים החדשים טובים פי כמה וגם ניסיון להחיות את קלאסיקת שנות השמונים הזו באמצעות צליל מעט יותר "רוקנ'רולי" לא צלח במיוחד.

אבל מה זה שיר אחד בינוני, לעומת אוסף ביצועים איכותי כל כך, שהגיע לשיאו באחד משירי ההדרן: "Love Hurt Bleed". המילים הן כל כולן יגון והשלמה עם הסבל שטמון בקיום האנושי, אבל היכן אותו סבל והיכן ההרגשה שפיצצה את הבארבי בזמן שניומן ולהקתו סחטו את השיר הנפלא הזה עד תום.

בשביל ביצועים כאלה מגיעים להופעות, בשביל הרגעים האלה, כשהמחסום בין הקהל לסולן נעלם, האורות נדלקים, כולם שרים ביחד את המילים וניומן? הוא מסתכל אליהם, אל האנשים שעבורם הוא יוצר, ולא הציע מילה אחת, אבל עיניו נדלקו באור יוקד ושפתיו נמתחו לחיוך רחב שלא אמר דבר מלבד: תודה.

*גרי ניומן יופיע שוב ב"בארבי" תל אביב הערב (שלישי, 11.2) בשעה 22:00.

• בארבי תל אביב
• גרי ניומן
• הופעות חו"ל בישראל