שנה עברה, ושוב הרוק הישראלי הישן והטוב מפציע. הז'אנר המוזיקלי רחב היריעה והמיוחד, האמיץ והנחוש, המוצדק והצודק, שגדלנו עליו, והעמיד שורת סיפורים וגיבורים שהפכו למיתולוגיים בזכות עיתונות מוזיקה שוחרת רוק, שמיצבה אותו כז'אנר המוביל מבחינה אמנותית ויצירתית במוזיקה הישראלית כולה (גם אם לפעמים זה רחוק מלהיות מדויק). ובזמן שהמוזיקה הים תיכונית במיינסטרים, האלקטרונית חוזרת, ההיפ הופ מבעבע מהשטח ומוזיקת העולם משגררת בחו"ל, הרוק המקומי מוצא את מקומו, שוב, על המסך בערוץ 8, התיעודי, הנישתי, הברנז'אי, הינשופי. הרוק הישראלי לכאורה חזר, שוב, בתום תהליך אבולוציוני משונה, להיות נחלתם של מעטים, מבינים, אספנים, יודעי ח"ן, חבורת סוד מוחלט בהחלט.
סדרת "האלבומים" הראשונה, עם אביתר בנאי, פורטיס וסחרוף, איפה הילד וזקני צפת, הטביעה את חותמה, שודרה אינספור פעמים בשידורים חוזרים, פרקיה נצפו לפחות 5-6 פעמים כל אחד (שלא לומר 8 ו-9 פעמים). סדרת מופת אמרנו כבר אז. ועכשיו, בדרך נס, רגע לפני שערוץ 8 משנה את פניו, עולה ב-1 בדצמבר, לחודש, "האלבומים 2", עם חמישה אלבומים חדשים - משינה הראשון (85'), הקסטה של נושאי המגבעת (88') הסולו הראשון של אסף אמדורסקי (94'), המכשפות (94') וכרמלה גרוס ואגנר (91'). אלה בחירות שמשקפות את טעמם של יוצרי הסדרה, ובראשם העורך הנצחי, המתעד הגדול, המנסח הראשי של הרוק הישראלי - יואב קוטנר, והצוות המסייע - אסף אמיר המפיק, אבידע לבני הבמאי ועורכי המשנה יונתן אברהמי ודרור נחום (גילוי נאות - דרור נחום כתב כאן בעבר).
חלק מהבחירות מובנות מאליהן וחלקן מעט ממוחזרות. סיפור הקמת "משינה" ואלבומה הראשון כבר סופר כמה וכמה פעמים. קוטנר עצמו סיפר אותו ב"סוף עונת התפוזים", דרור נחום כתב עליהם ספר שיצא בשנה שעברה וכל מי שקרא עיתונים באייטיז ובניינטיז יכול לדקלם על פה, עוד לפני שצפה בפרק, איך יובל בנאי ושלומי ברכה הגולשים שרדו את מלחמת לבנון, עליה נכתב "התותח מצלצל פעמיים", איך הרוסי בבסיס התותחנים אמר להם ש"טבלת ייאוש" ברוסית זה "משינה ורמיה", ושהם התפרקו, בנאי ואורן אליעזרי ניסו את ההרכב "שלום הציבור" שלא צלח, בנאי וברכה נפגשו בתחנת אוטובוס ואחר כך הלכו לאהוד בנאי שיכתוב את ההמשך "רכבת לילה לקהיר", ש"אניגודין" זה עיוות של "איגי דיין" ואיך הטכנאי ראובן שפירא, המפיק שוקי וייס (מייסד קולנוע דן) והאמרגן בועז בן ציון הביאו אותם ממצב של ארבעה חבר'ה ב"פינגווין" ללהקה שסיימה את הטור הראשון שלה בפארק הירקון מול 40 אלף איש. אם היה לי שקל על כל פעם שקראתי או שמעתי את הסיפור הזה בחיי הייתי יכול לממן את הקלטת הסינגל הראשון "אופטיקאי מדופלם".
ולמרות שכבר שמענו וקראנו, יש משהו בפרק על "אלבום הקופים" שמצליח לחדש, להבליט, להבהיר. אורלי זילברשץ-בנאי חותכת עשרות שנים של שמועות וקובעת ש"אנה" נכתב עליה. איגי דיין הוא פתאום לא רק סנר ומצילות וחתיך עם פאות לחיים אלא הצעיר הרגיש שסופג עלבונות ושותק וגם המרדן שתמיד עשו נגד רצונו כי ידעו שזה מה שיצליח. מייקל בנסון הוא הדבק שמחבר לבנאי וברכה את אליעזרי, דיין ובהמשך גם את אבנר חודורוב. שלומי ברכה, חושפני מתמיד, מספר בגילוי לב על הריבים עם בנאי, המתחים בהרכב, העצבים על המעריצות, וסטירת הלחי המפורסמת שחטפו בהופעה הראשונה ב"צוותא" עם הוצאת האלבום השני.
אבל מעבר לפרטי הטריויה ולאבחנות החברתיות, הסיפור של "משינה" (אולי הלהקה האהובה עלי ביותר בארץ) ב"האלבומים" הוא מראה לטרגדיה של הרוק הישראלי בכלל ושל להקות ישראליות בפרט, אותה טרגדיה שליוותה לפני משינה גם את תיסלם ובנזין ואחריה את נוער שוליים והקספרים (למשל). סיפור של נסיקה פנומנאלית שאחרי חייבת לבוא התרסקות כי יש בישראל קושי ליצור המשכיות ונאמנות של הקהל. יובל בנאי מספר שהפיכת השירים שלהם ללהיטי מצעדים היתה בעייתית מבחינתם, קשה להם, תופעה שיצרה מריבות וחיכוכים, ולמעשה הוא אומר שהלהיטים האלה של "אלבום הקופים" נהיו גדולים מהלהקה שיצרה אותם. הטרגדיה היא שבמדינה שאין בה מסורת של רוקנ'רול ותרבות רוק יציבה, כשאתה בא באמצע שנות ה-80' ומפתיע את כולם עם צליל חדש, קצב חדש, גישה ואנרגיה חדשות, שמטריפים את הנוער והרדיו, אתה בעיני הקהל וחלק מהתקשורת כוכב הפופ של הרגע, ובסך הכל עוד להיט. וגם אם אתה בראש, אתה רק עוד להיט.
גם הסיפור של "נושאי המגבעת" כבר סופר, בסרט "שמיים שרוטים של גלויה" שיצר חן שיינברג. נכון, שיינברג הוא לא מתעד-מומחה כמו יואב קוטנר. נדמה שאף אחד, פרט אולי למודי בר-און וענת זלצר - שיצרה סרט מקסים על יוני רכטר ששודר בסוף השבוע בערוץ 8 גם הוא - לא יכול לתעד את המוזיקה המקומית כמו קוטנר. אבל מה השתנה מאז הסרט ההוא ועד עכשיו, שמחייב חפירה מחודשת בתולדות החבורה הירושלמית? לא הרבה.
ובכל זאת הפרק עליהם ב"אלבומים 2" הוא ראוי, עמוק, מקיף ואיכותי. "נושאי המגבעת" מתגלה בו כקבוצה אוונגארדיסטית צעירה שהקול של האלוהים שלה באמת היה אחר. בגיל תיכון הם יצרו דווקא בירושלים החרדית והמנותקת מוזיקה אמנותית ייחודית, עם קול וביטוי שלא נשמעו כאן קודם. עם גישה מדהימה לרוק, שבה הצורה מייצרת את האמירה לא פחות מהתוכן. ועדיין, למרות שהוצרה חשובה יותר ולמרות הנתק המוצהר מהסביבה, יש התרסה גם בתוכן, יש אמירה חזקה על החברה הישראלית, על הפוליטיקה, על "הבני זונות" והאדמה המקולקלת, ואפילו על השכול. מעריצים אדוקים כמו העיתונאית והמבקרת הנחשבת דנה קסלר, אבירת הנתק שמככבת כאן בפרק, יכולים להגיד כמה שהם רוצים ש"נושאי המגבעת" היתה שונה, אחרת, ולא מחוברת. שהיא היתה האלטרנטיבה ל"משינה". אבל עד כמה רחוק "ביקור בהר" של אהד פישוף על חברו שנהרג במלחמת לבנון מ"התותח מצלצל פעמיים" של יובל בנאי על חברו טלבי פגוע אותה מלחמה? מרחק תל אביב מירושלים? מרחק צור מצידון? אולי מרחק השתמטות משירות.
אי אפשר היה לצפות בפרק על "נושאי המגבעת" מבלי להיזכר בפרק על "זקני צפת" מהעונה הקודמת של "האלבומים". האנלוגיה זינקה מיד. בערך בגיל שבו "זקני צפת" הביאו את הפאנק לתיכון א' בתל אביב, "המגבעת", מעין "זקני צפת" של ירושלים, המציאו בתיכון לאמנויות ז'אנר חדש, ארט-פאנק. להקות כל כך שונות זו מזו בגישה, בצליל ובתוצאה הסופית, ועדיין שתיהן עשו משהו שלא קרה בארץ לפניהן, אצל שתיהן הצורה קדמה לתוכן, הזעם לליטוש של הטקסט, הרעש והאותנטיות קדמו לרמת הנגינה. אהד פישוף כסולן כריזמטי לא פחות ממאור כהן. ישי אדר כסמן שמאלי אוונגארדי, כמו שהיה יוני בן-טובים ב"זקנים. תמיר אלברט, גיטריסט עם סאונד מדהים, אולי האורן לוטנברג של עיר הקודש. וגם אצל המגבעות המתופף אלון כהן היה הנגן היציב והמאורגן ביותר, כמו רע מוכיח באחות התל אביבית החורגת.
הצפייה בפרק של "נושאי המגבעת" נקטעה לי שוב ושוב אחרי 33 דקות ו-30 שניות. נשבע לכם. כאילו "הקסטה" אומרת לי – לא ניתן לך לעבור את הנקודה של מהירות סיבוב התקליט, קח עוד עשר שניות מתנה, וזהו. עשיתי כל מה שאפשר - הוצאתי והכנסתי את הדיוידי למכשיר פעם ועוד פעם, דילגתי קדימה, ניסיתי להריץ, שוב ושוב - נאדה. לא הצלחתי לצפות בפרק אחרי 33 דקות ו-30 שניות, בדיוק כשחזי דוידיאן, שהקליט אותם אצלו באולפן, מסביר למה הוא התאהב ב"מגבעת". חבל, גדלתי עליהם
_b.jpg "יואב קוטנר, ג'ון לנון בהיכל (צילום: ענבל מור)")
אבל המשך הסיפור מוכר - מוטי שהרבני הצליח להביא אותם עד לנקודה שבה הקסטה יצאה לאור, נמכרה ב"אוזן השלישית" ועשתה שמות שמה שכונה אז "מחתרת הקסטות". הד ארצי נדלקו, החתימו בהמלצת שלמה ארצי (סיפור אמיתי), ישי אדר עזב, אדם הורוביץ ורם אוריון הצטרפו, שלומי ברכה (מ"משינה", אלה שדנה קסלר טוענת שמעריצי "המגבעת" לא מצאו את עצמם בהופעותיה) הגיע כמפיק מוזיקלי, האלבום המלוטש בהרבה "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" (שנשמע פצצה) הוקלט. המעריצים האדוקים דבקו בקסטה, ששרדה עד היום כפריט לאספנים. ברור שהקסטה מיתולוגית יותר, יש שיאמרו אותנטית יותר, עליה הרי נוצר הפרק, יש שיאמרו שהקסטה היתה רוק אמיתי והאלבום ניסיון לנפח את התופעה למימדים מסחריים.
השאלה שנשארת תלויה באוויר היא האם "נושאי המגבעת" היא להקה חשובה בתולדות הרוק הישראלי? התשובה מורכבת. אולי "המגבעת" לא השפיעה בטווח הנראה לעין בשנים שאחרי פעילותה, אבל היא היתה להקה חשובה מאוד, אפילו קריטית, עבור מעריציה האדוקים, והיא ללא ספק אחת הלהקות הטובות, האורגינאליות והאיכותיות שהיו כאן. חשוב לא פחות - "נושאי המגבעת" היא להקה שההשראה שהעניקה לדורות שבאו אחריה מהדהדת עד היום במועדוני האלטרנטיב של תל אביב וירושלים. להקה שהשם שלה שרד, שחיילים מבקשים שירים שלה בגלגלצ, שהישגיה האמנותיים נכנסו לפנתיאון האוונגרד הישראלי.
שלוש הבחירות האחרות של יוצרי הסדרה מסקרנות לא פחות. "כרמלה גרוס ואגנר", להקת אלטרנטיב-רוק מצוינת, עם יוצר רוק חשוב במרכזה כמו ערן צור, הוציאה אלבום בכורה מופתי עם שירים טובים ששרדו עד היום, והסיפור האמיתי הפנימי שלה לא באמת נחשף עד היום. אסף אמדורסקי הטביע חותמו על המוזיקה הישראלית באלבום הסולו הראשון שלו לפחות כמו בלהקת "תערובת אסקוט" עם ירמי קפלן ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו, אבל ראוי היה, אולי, לבדוק אפשרות לתעד דווקא את יצירת "מנועים שקטים", ללא ספק האלבום הבולט והחשוב בקריירה שלו.
הפרק על "המכשפות" נדמה כפחות מפתה מבין החמישה. הסיפור של הלהקה עם מנהיגתה ענבל פרלמוטר ז"ל וחברותיה יפעת נץ ויעל כהן, כולל המפיקה המוזיקלית והמנטורית קורין אלאל והמנהלת האישית ליליאן שוץ - כבר דובר, נכתב, שודר, צולם, הוקרן ונטחן כל כך הרבה פעמים בעשור שחלף מאז מותה הטראגי - כך שלחזור עליו שוב נשמע כמו ניסיון לרכוב שוב על הטרגדיה הנוראה ותחושות העצב והפספוס המלוות את כל מי שמכיר את הסיפור של "המכשפות" ופרלמוטר מקרוב. אבל נדמה שלא היתה ברירה, שיואב קוטנר, הסנדק של "המכשפות" בזמן אמת, היה חייב את הפרק הזה לעצמו, רגע לפני שיורד השאלטר על ערוץ 8 כפי שהכרנו אותו עד היום ועל סדרת "האלבומים" אחרי עשרה פרקים בלבד. כך או אחרת, וכמו "סוף עונת התפוזים" מ-98', "האלבומים" היא הסדרה של יואב קוטנר, בצלם דמות תבניתו. ועד היום, ממש כמו הפרק על "המכשפות", חלקים נכבדים מהרוק הישראלי קרו בתקשורת משום שקוטנר היה חייב אותם לעצמו, כך שמגיע לו.