לפני כמה ימים התכנסנו לארוחת ערב אצל חבר. היינו לא מעט אנשים, לא מעט מאכלים וגם שפע של פינה קולדה. כולם הסכימו שטעים, כולם הסכימו שנעים, רק על המוזיקה לא הסכמנו. אחד ניסה את מזלו עם האוס כבד מדי, אחר העיק עם רוק צווחני מדי, והיוטיוב משך למחוזות שהשיימינג יפה להם. עד שמישהו הציל אותנו עם פט שופ בויז. כי אי אפשר לא לאהוב את פט שופ בויז. אין שום סיבה שלא. הם קלילים אבל לא חסרי מודעות, מתוקים אבל לא סכריניים. פופ מושלם ואלגנטי, כמו כובע עם נוצות מעל חליפה מחויטת.
בהתחשב במספר הפעמים שחרשתי את הקליפ של "What Have I Done to Deserve This" כשיצא או זמזמתי את "Rent", בכלל לא ברור איך קרה שעדיין לא ראיתי אותם בהופעה. כך שבביקורם הרביעי בתל אביב, הפעם במסגרת אירועי הגאווה הבומבסטיים, היה צריך לתקן את הטעות, ולכן דיוושנו הירקונה במרץ תחת ירח מלא ומוזהב דרך בריזה שוברת שרב. מן הצד האחר של הכביש, בגני התערוכה, רעם הקרנבל של עופר ניסים. הביטים מילאו את האוויר ודחפו את גלגלי האופניים.
בתוך הפארק האינטימי שלי
הקהל שנגלה בפארק לעומת זאת היה מצומצם משציפינו (7,000 איש על פי הדיווחים), מה שהקל עלינו למצוא זה את זה, לנוע בחופשיות ולהשיג בירה בבר או מים במחיר מופרז (20 שקל לבקבוק קטן. הגזמתם). עם זאת, הופעה אינטימית בחלל עצום היא עניין די מוזר, שגורם לך לשיר כשמצופה ממך גם כשאין לך מושג מה המילים, ולמחוא כפיים באדיקות בתום כל שיר, כי בכל זאת, לא נעים.
בין "Inner Sunctum" שפתח את הערב ובין "Always on my Mind" שחתם אותו הצטופפו 20 משיריהם האלמותיים של ניל טננט וכריס לואו, וגם הרבה "מה קורה תל אביב? איזה כיף לחזור אליכם". קלידים מהוקצעים, שירה מדויקת, מסכי וידיאו מהפנטים וים של סטייל. אפילו כינור היה שם. החליפות המחויטות היו גם, וגם חליפות חלל כסופות וקסדות וכובעים שממרחק נראים כמו אהיל פוסט מודרני, בנוהל הרגיל.
ומצד שני, אלה לא הכימיקל בראדרז, שגורמים לך לרקוע ולקפוץ ולרקוד; זוהי אלגנטיות בריטית שגוררת ניעה מצד לצד, מנעימה את השיחה, משקשקת את הקוקטייל. או לפחות אלה הם פני הדברים כשהצלילים מתפזרים במרחב ולא הולמים בקירות מועדון. כך שגם בפארק, בדיוק כמו בארוחת הערב רוויית הפינה קולדה, הפט שופ בויז שימשו בעיקר כרקע, לשיחה, שתייה וצ'יפס. אבל אין מה לומר, היה זה רקע מהמם.
יפים במיוחד היו הביצועים לשירים הישנים ביותר, שנשמעים עדכניים לא פחות מכשהגיחו לראשונה לאוויר באלבום הבכורה פור הדרך על אמת מ-86' ולא הרבה אחריו."Love Comes Quickly" המשגע, "It's a Sin" ההולם את המעמד או "Domino Dancing" האהוב כל כך, שהגיע בהדרן.
הצלילים האחרונים גוועו, והאופניים נשאו אותנו אל הפארק ומשם דרומה באבן גבירול. אוטובוסים דחוסים פלטו בתחנות גברים עירומים מיוזעים וחבוקים. נראה שהיה שמח אצל עופרה ושיש במה להתגאות.