כששי גבסו עולה לבמת הבארבי בתל אביב אופפת אותו ואת "המראות" שמנגנים איתו אותה אווירת סיקסטיז דילנית-ילדי פרחימית שנודפת מהאלבום האחרון שהוציא, "קרוואן". גבסו, עם שירה לא יציבה, שנדמה שכבר היתה לסוג של מניירה, ותנועות גוף אריק איינשטייניות קלות, מזכיר במשהו גם את הסיקסטיז הישראלים, כלומר את חבורת "לול".
"לחם", השיר הראשון, עם סולו גיטרה קטן, נשמע הכי סן פרנסיסקו, הכי עושה חשק להזמין עוד וויסקי מהבר ולשקוע בקטע הגבסואי, שנהייה האביב גפן של נוער הגבעות. אולי מחוץ לתל אביב הוא כזה. בבארבי עם שולחנות, לא מלא עד תומו, עולה השאלה - איפה הקהל שלו? לאן הוא נעלם?
סאונד של חמי רודנר; מזכיר בתנועות את שלום חנוך
אבל לגבסו זה לא מפריע. הוא ברוקנ'רול, עד הסוף. "נשק", השיר השני, הוא שיר מחאה מושלם של אמן בשל. ה"בום בום" שלו לא נשמע פחות אותנטי מזה של גפן באלבום "חלולים". הסגנון שבו הוא והלהקה שלו מנגנים לא נשמע כאן כבר שנים, מאז ימי "גאולה" של חמי רודנר ו"שליחי הבלוז". וכשהוא שר "הספרים נשרפים והמצפון ישן" זה חזק. חזק מאוד. והתנועה שלו על הבמה עם הגיטרה האקוסטית מזכירה יותר מכל את קטעי הוידיאו בשחור-לבן של שלום חנוך מפסטיבל "נביעות", אי שם בסוף הסבנטיז.
c.jpg "שי גבסו הופעה 2 (צילום: אלעד דיין)")
אלא שלגבסו יש גם בלדות. "מישהו גדול", למשל, השיר השלישי, שהוא שיר-מפתח בביוגרפיה המוזיקלית שלו, נהנה, כמו רוב הבלדות של גבסו, מלחן מצוין. הוא מתחיל כבלדה להיטית ואז גדל לקטע רוק. אלא שאז מתברר שההרכב על הבמה לא מצליח להרים את הנאמבר לרמה גבוהה. התופעה חוזרת על עצמה ב"שיר ארץ", שהיה יכול להיהפך בקלות להמנון המתנחלים החדש - נגד הקפאת בנייה בשטחים, עם ההינתקות מעזה ברקע. גם כאן הלהקה והעיבוד לא מדויקים, כשהחשמלית של עמרי אגמון יוצאת לסולו, וממש באותו הזמן הפסנתר של דובי שטרית נתקע לה באמצע.
"איש אחד" סוגר מעגל עם "לא עוצר באדום"
את "כל כך יפה", השיר החמישי, גבסו פותח עם מפוחית. הוא שר בכנות. הוא מרגש ב"ארים ראשי". הוא מקדיש את הבלוז של "בדיוק באותה הדקה" ל"שמרית שבקהל" ובהתרסה גם "למדינה שבקהל". אולם הקהל של גבסו, כך נדמה, אוהב אותו יותר בזכות אותם שירי אהבה, לא בטוח שהוא מרגיש "מדינה", הוא בא לשמוע שירים, לא סטיקרים.
c.jpg "שי גבסו הופעה 4 (צילום: אלעד דיין)")
אבל גבסו מקפיד ליצור יחד עם "המראות" תחושה של מופע רוק אמיתי, ובמציאות העכשווית זה ממש לא מובן מאליו. הוא לא מרפה עם המחאה ונותן את "איש אחד", השיר על אריק שרון, "שוכח את עזה, שוכח ת'כיכר / תארזי ת'מזוודות, נחזור אחרי הפרסומות". שיר חשוב, שיר גדול, שיר שצריך להדהד, שיר שסוגר מעגל מדהים עם "לא עוצר באדום" של שלום חנוך, מתוך "מחכים למשיח", 24 שנה קודם לכן.
גבסו יודע לשמור על איזון נכון, עם אגרוף לבטן ומיד אחריו סוכריה. מהזעם הקדוש של "איש אחד" הוא חותך ללהיט הכי יפה שלו "יום ועוד יומיים". הלחן אלוהי, הביצוע הקולי נהדר, אבל דווקא בשיר הזה הסאונד של "המראות" בבארבי מתגלה במערומיו. בייחוד התופים, בייחוד מצילת "קראש" אחת שנשמעת נורא ומקלקלת את החווייה. חבל.
מורד במוסדות הנישואין והזוגיות בPאנק של "ארגזים"
את "מראה", שיר על חיפוש דרך, שמתפקד לכאורה כשיר הנושא של האלבום, הוא מבצע מצוין. את "ארגזים" הPאנקי הוא מתחיל במפוחית וממנה קופץ למגאפון. זה שיר על מרד וחופש. מרד במוסד הנישואין, במוסד הזוגיות, במוסד השידוכים. בעידן שבו כמעט כל מי שמחזיק גיטרה גם מחפש לשיר פיוטים, גבסו עושה את הדרך ההפוכה - מהמקורות לחשמלית, רוקר נהדר שלא שם זין. על רקע המרד הזה בזוגיות, פתאום שיר על פרידה כמו "המילים החסרות" נשמע אחרת, כמו ניצני המרד.
c.jpg "שי גבסו הופעה 3 (צילום: אלעד דיין)")
ואחרי הקצב הוא שוב נותן לקהל אוויר עם "במקומי". "המראות", לפחות בערב הזה, לא מנגנים טוב, אבל השיר הזה חזק מהם, הם לא מצליחים להרוס אותו. אולי הם חבר'ה שכיף לנגן איתם, אבל בטח לא השפיץ שגבסו, לו רק היה רוצה, היה יכול לגייס, וזה בסדר, כי זוהי בדיוק אותה רוח רוקנ'רול מהסיקסטיז, שלפיה אתה מנגן עם החברים שלך, גם אם הם לא מקצוענים.
"שמור על האמונה" הוא המנון אוניברסלי
"שמור על האמונה" הוא כבר המנון אמיתי, אוניברסאלי, שמזכיר כמובן במהותו את "Redemption Song" של בוב מארלי והשיר "גאולה" של חמי רודנר. זה שיר שבתרגום נכון לאנגלית יכול לפתוח את הדלת של גבסו לא רק להופעות בחו"ל בפני קהילות יהודיות, אלא גם לקהל לא יהודי. רגע לפני ההדרן הוא מניח את התפילה של "אלי אלי", שהוקלטה, לדבריו, על סלולרי בבני ברק.
את ההדרנים פותח גבסו עם "מה זה", שיר התהיות הגדול, מנקודת מבטו של ילד קטן, מתבגר מבולבל או אדם שעמד על דעתו. "מומלץ לשמוע אותו כשאתה מסטול, כי ככה אתה רואה יותר טוב את העולם", הוא ממליץ לקהל. חמוד. אחר כך הוא מתיישב על כיסא ונותן ביצוע קצר ולא מבריק ל"One More Cup Of Coffee" של דילן. שיהיה. הסיומת מגיעה עם "תגידי לי את", שמתחיל כבלדה שהוא במקור וגדל ללהיט רוק. הקול של גבסו לא משתנה, נשאר אותה יבבה לא יציבה ומרגשת, כשההפקה שסביבו שומרת שלא לכסות עליה.
"קרוואן" הוא מרד הנעורים האמיתי של גבסו
"קרוואן" הוא מרד הנעורים האמיתי של שי גבסו. המרד בהורים, בדת, בגמר של "כוכב נולד", בקהל המעריצים ההוא. אלא שבסוף אותו מרד הוא חוזר ב"קרוואן" דווקא אל הערכים השמרניים (לכאורה) של הימין הישראלי, ולהבדיל, חוזר אל אותה "טדי הפקות".
המרד הזה, על רקע דעת הקהל הישראלית, שגם רוצה גם שתי מדינות וגם שונאת ערבים - הוא קודם כל מרד של גישה. כי גבסו, כאמן, הוא קודם כל רוח חופשית "Free Spirit", לא פלקט של סיסמאות של פוליטיקאים. ועם זאת, אם הוא יצליח, הוא יהיה האמן השני בישראל, אחרי סאבלימינל, שעושה זאת בזכות דעות ימניות, ולא למרות.