שיער ארוך, קול עמוק, מעיל עור, להקת ליבידו רועשת, מרלבורו, וויסקי נקי, שירים מלאים בטסטוסטרון, בחורות, הבנה עמוקה במוזיקה, חבר כמו שחר בן ברק, התקרית בפסטיבל ערד. מבלי שהתכוון לכך, כשהייתי בן 17, שרון מולדאבי היה אחד המודלים שלי, הפוסטר על הקיר, לאיך צריך להיראות ולהישמע גבר.
15 שנה עברו. הפוסטר ירד מהקיר, וקיבל גוף ונפש. עכשיו זה השלמה עם לבבות שבורים ('בורחים'), שירים שממשיכים לחפור ביחסים שבין הורים לילדים ('העיניים של אמא'), שירה שבאה מהבטן, התמכרויות ('מכור לגמילה'), סגירת חשבונות פרטית ('הנשמה שלי'), גיטרה אקוסטית חכמה, המשחק המתיש של החיזור ('פינג פונג'), אהבה חדשה ('הזמן שלנו'), זווית הסתכלות חדשה-ישנה על רוקנ'רול, התגברות על הטרור הפנימי ('אל תפחד'), התבגרות ('ילד מפלסטיק'), התמודדות עם נפילות ('ניסיתי ונכשלתי'), הרצון להקים משפחה ('בבית'). שרון מולדאבי הוא כבר לא מודל, אבל באלבום החדש שלו 'אל תפחד' הוא חוזר להיות הגבר.
באלבום הזה, כשמו, מולדאבי לא רק מפסיק לפחד, אלא גם, סוף סוף, מקבל את עצמו. מפסיק להתבייש ביתרונות שלו, לומד לחיות עם החסרונות. ההתפכחות הזו מוציאה ממנו את חופן השירים הטוב ביותר שכתב מאז ימי 'גן חיות'. וזו מחמאה. כי כמו ש'ירח כחול' ו'בת שלושים' היו טובים לזמנם, כך שירי 'אל תפחד' מספרים את הסיפור העכשווי של מי שבוחר לכתוב בכנות כמעט טוטאלית. וחשוב לא פחות- בוחר לשיר כמו ששרון מולדאבי ראוי שיישמע- עמוק ורווי תשוקה בחלק מהשירים, אגרסיבי וצרוד באחרים, ורוב הזמן חשוף ופגיע, מעורטל ממניירות, שברירי, עד שהוא מתפרק סופית ב'נשמה אקוסטית'.
_ב'אל תפחד' אנחנו יוצאים לגלות, יחד עם מולדאבי עצמו, מישהו שרון מולדאבי האמיתי. והתשובה לא מובנת מאליה. כי הניאנדרטל שצרח "כאן בגן החיות" על משקל Welcome To The Jungle בלהקה ההיא, הוא דמות הפוכה לחלוטין מהמקונן הענוג שהרטיט אחר כך ב"לנעמי יש כנפיים". בין שני הקטבים האלה חי גם הבחור התל-אביבי החביב ששר על 'האור בפנים' באלבום הקודם, שהיווה נקודת ציון חשובה בתהליך החיפוש העצמי. בסופו של יום מולדאבי בחר להיות אמן. וזה לא מעט, כי היו תקופות בקריירה הלא רציפה שלו, שזה לא היה ברור עד הסוף. אמן, שכותב את השירים הכי טובים וכנים שהוא יכול, שר אותם בשיא הכנות, ולא מפסיק לנבור, לחפש את דרכו, לנסות, להתחדש.
חלק מהאומץ של 'אל תפחד' הוא הירידה של מולדאבי דרומה לב"ש, הרחק מבית הגידול הטבעי שלו, והפקדת עצמו בידיהם של דויד פרץ ונדב אזולאי, דמויות מוכרות פחות מחמי רודנר ועובד אפרת איתם עבד בעבר. פרץ ואזולאי, שאחראים כאן על תהליך ההקלטות כולו (נגינה, עיבודים, הפקה מוסיקלית, הקלטות ומיקסים) לקחו את מולדאבי למקומות בחלקם ביקר בעבר ואל חלקם הגיע בפעם הראשונה. קשה להבחין היכן הם ממש מנגנים והיכן עובדים רק עם דגימות וסאונדים מהמחשב, אבל התוצאה הסופית היא ברובה פופ מבוסס מחשב, שמתחבר לאלקטרוניקה רכה, גיטרות עדינות, מקלדות ומיתרים, ולצדו רוק אקוסטי, קאנטרי, שילובים של רוק חשמלי עם ביטים, ובלדת פסנתר.
לטעמי מדובר בנקודה החלשה באלבום. זה היה יכול להיות אלבום הרוק הגדול האמיתי הראשון בקריירת הסולו של מולדאבי. חמישיית בס-תופים-חשמליות-קלידים, ומפיק עם צליל מעודכן, היו לוקחים את השירים האלה רחוק הרבה יותר, למקום בו מולדאבי ראוי להיות. תחת זאת השורה התחתונה כאן, מבחינת האריזה המוזיקלית לה זוכים השירים, חלבית מדי.
את עקבות ההשפעות עליו סימן מולדאבי בעצמו במהלך השנים. בוב דילן, לו ריד ובונו, למשל, מלווים אותו כבר שנים. כמה נחמד לגלות שהמקומות בהם הוא מצטיין הם המקומות בהם הוא מגיע הכי קרוב אליהם, אם לא ממש מוזיקלית, לפחות מבחינת האווירה, הנשמה, הכמיהה. לא מבחינת מה שזה, אלא מבחינת מה שזה היה רוצה להיות. זה קורה ב'מכור לגמילה', 'הנשמה שלי' ו'הזמן שלנו' (בונו), 'בבית' (ריד), ו'ניסיתי ונכשלתי' (דילן). יחד עם זאת נדמה שמודל מרכזי לא פחות אצל מולדאבי, קורט קוביין, נשאר הפעם בחוץ. 'אל תפחד' הוא אלבום ההבשלה של שרון מולדאבי, מזמר צעיר, לרוקר מתבגר. באלבום הבא, כך יש לקוות, הוא ירגיש חופשי עוד יותר, ולנצח יישאר גבר-גבר.