"המצב הפוליטי? זה קשקוש. אלטון היה אצלכם, נכון? אז זהו, הכל בסדר. חוזה זה חוזה, ויש לי חוזה שאומר שאני מגיע אליכם להופעה בישראל, וזה מה שיהיה. אני זמר ומוזיקאי שבא כדי לתת גוד-טיים לאנשים, וכל השאר לא מעניין אותי". במילים אלו מקדם אותנו רוד סטיוארט מאחורי הקלעים של הופעתו ב"HallenStadium" המפואר בציריך, שווייץ, לבוש בחולצה לבנה ששלושת הכפתורים העליונים בה פתוחים וחושפים חזה חלק ובטן שרירית בני 65.
יגיע לארץ במטרה ליהנות ולגרום הנאה
לפני רגע הוא סיים להתראיין לטלוויזיה המקומית ולצפות בהפסד של צרפת לדרום אפריקה. מחוץ לחדרו מונחת ערימת כדורי רגל אותה הוא עומד לבעוט אל הקהל במהלך המופע. בדרך אלינו הוא פוגש גם את פרידה מלהקת "אבבא" שבא לפרגן לו. הוא מודה לה, ואם לשפוט על פי מצב רוחו של סטיוארט - הבן אדם יגיע לארץ במטרה ליהנות ולגרום הנאה. בשביל זה הוא חי כרגע.
גם הצוות שאיתו כבר מת לנחות בישראל. המתופף הבריטי דיוויד פאלמר וזמרת הליווי האמריקנית לורליי מק'ברום מספרים שהם כבר חודש וחצי בטור באירופה, מופיעים ערב-כן-ערב-לא בקרקס נודד שנוסע מעיר לעיר באוטובוסים ומשאיות. בין ציריך לתל אביב מצפה להם שבוע עמוס, שכולל את נירנברג, בודפשט וסופיה, וחופשה של יומיים בישראל, כולל ביקור בירושלים וים המלח, זה בדיוק מה שהם צריכים.
הרקיד 18 אלף שווייצרים קרירים
ומה שאנחנו, חובבי המוזיקה, צריכים, זה את רוד סטיוארט על הבמה בנוקיה. כי אם המופע בציריך משליך על ההופעה של סטיוארט בהיכל נוקיה ב-30 ביוני - מצפה למעריציו בישראל חוויה מיוחדת, שמי שבאמת אוהב מוזיקה עם נשמה, עם רומנטיקה, עם גוד-טיים, לא יכול להרשות להחמיץ. תשכחו מד"ר רוד הכוכב הבלגניסט, וקבלו את מיסטר סטיוארט, שלפני יומיים (שלישי) הרקיד 18 אלף שווייצרים קרירים, וגרם להם להריע לו ממושכות; זמר-אנטרטיינר ברמה הגבוהה ביותר, מעין שילוב בין הקלאסה של אלטון ג'ון, החביבות של פול מקרטני, היכולת להיות נאהב של לאונרד כהן, הרצון העז לרצות את הקהל של פול אנקה וההומור העצמי של לארס אולריך.
איפשהו בנקודת האמצע הזו עומד כוכב רוק אמיתי, כבר לא ילד, שנותן מעצמו מאה אחוז, שר נהדר, זז ורוקד יפה, מתלהב, משתולל, טורף את הבמה, זמר לבן גדול עם נשמה שחורה ענקית, קראוד-פליזר שמפלרטט שוב ושוב עם האלפים שמולו ועם 10 הנגנים ו-3 זמרות הליווי שלו, בועט כדורי-רגל אל הקהל, מראה על המסך תמונות מגוחכות שלו מחופש לאחות ולזונה, צוחק על עצמו, מעלה את מפלס הרגש (ואז מעלה אותו עוד יותר), מניע את מכונת הריקודים, ומזרים עוד ועוד להיטים אל הלב והרגליים. החבילה שהוא מציע היא בידור רוקנ'רולי, רומנטי וכיפי, ללא רגשות אשם.
להיטים שלו וקאברים ללהיטי סול ורית'ם נ' בלוז
מתוך 24 שירים שביצע סטיוארט על הבמה 15 היו שירים שלו ועוד תשעה היו גרסאות כיסוי ללהיטי נשמה קלאסיים. כי סטיוארט יודע בדיוק מה הוא שווה כיום מבחינת כמות נטו של להיטים שכל הקהל ישיר, יזמזם ויתנועע לצליליהם. יש לו 10-15 כאלה. ובמקום למלא את החסר עם שירים מהרפטואר שלו, שכיום כמעט אף אחד (פרט לכמה מעריצים קנאים, אולי) לא הכי מעוניין לשמוע, הוא דואג למלא אותו עם אותם קאברים ללהיטי סול ורית'ם נ' בלוז אמריקאיים גדולים, שהוציא בעשור האחרון בארבעה אלבומים (בקרוב החמישי), שפתחו לו את הדלת לקריירה של הופעות בארה"ב. השורה התחתונה מבחינת ההופעה בארץ היא שלא יהיה משעמם, כמעט באף לרגע, כי זו הופעה שבה להיט רודף להיט, המנון רודף המנון, כמעט בלי "פילרים".
ברוכים הבאים לקרקס המוזיקלי הגדול של רוד סטיוארט, שמתחיל במסך חצי עגול ועליו ציור פסיכדלי-סיקסטיזי ענק, בו סטיוארט הוא טייס במטוס שמפיץ צבעים לכל עבר. כשהמסך הזה עולה מתגלה במה לבנה מקסימה, אלגנטית, מוקפדת, שלא פוצעת את העיניים, אבל מזכירה את במות הבידור הגדולות של לאס וגאס, עם מדרגה כפולה לכל הרוחב ועמודים מרובעים לא גבוהים מדי. מאחוריהם שלושה מסכי לדים רחבים שמקרינים קטעי וידיאו-ארט חביבים, שמתחברים בהתאמה לכל שיר ושיר, ולפני המסך הגדול המרכזי תלוי מסך קטן יותר, מאורך, שמראה את סטיוארט והנגנים על רקע הוידיאו-ארט.
פותח כמו "האחים בלוז"
על הבמה עולים שבעה נגנים (מתופף, פרקשניסט, בסיסט, פסנתרן, סקסופוניסט ושני גיטריסטים) בחליפות, שלוש נגניות (סקסופוניסטית, חצוצרנית ואחת, יפהפייה, שמנגנת בגיטרה, כינור וסקסופון) ושלוש זמרות ליווי שחורות סקסיות. כל הנשים שעל הבמה בשמלות אדומות מהממות, שעושות חשק לבלות איתן את השעתיים הקרובות, במגוון דרכים. קטע הכניסה האינסטרומנטלי שלהם הוא "Soul Train", אותו הקטע שפותח את המופע של "האחים בלוז" בסרט המפורסם. ואותה רכבת תהפוך ל-"Love Train" ברגע שגיבור הערב יעלה.
כשסטיוארט פורץ מאחורי הקלעים למרכז הבמה הוא לבוש בז'קט מוזהב-באיפוק מעל אותה חולצה לבנה צמודה, אליה מתלווה עניבה שחורה דקה. אחרי שלושה שירים הוא כמובן יוריד את הז'קט ויחליף בגדים עוד פעמיים - לחליפה סגולה שאין עליה, ולווסט שחור. הוא תמיד היה טווס, אבל בגילו מתברר שלטווס יש גם לא מעט קלאס.
מצריד את הקול בסקסיות
אחרי "רכבת האהבה" מגיע "Tonight's The Night" וכבר ברור שהמסיבה התחילה. ב"Some Guys Have All The Luck" ו-"Having A Party" היא מגבירה הילוך, כדי שאפשר יהיה לבלות עם "This Old Heart Of Mine". ב"Downtown Train" סטיוארט מצריד את הקול בסקסיות ובאמצע השיר, אחרי הגרוב, הבמה מתרוקנת כדי לפנות מקום לסולו תופים כפול של המתופף והפרקשניסט, בשתי מערכות נפרדות שתופי הבס שלהן מתהדרים בסמל של קוצת הכדורגל הסקוטית "סלטיק", אליה עוד נגיע בהמשך. בסיום הסולו כולם חוזרים לקול תשואות הקהל כדי לסיים את הנאמבר.
"Have I Told You Lately" הוא מהבלדות הרומנטיות האלה שסטיוארט כה מתמחה בהן. הוא רב-אמן בחיבור הפשוט שבין זמר, שיר אהבה וקהל. וזה נשמע מושלם, כאילו לא צריך יותר מזה כלום. כי גם קיטש צריך לדעת לעשות היטב, ובזה סטיוארט היה ונשאר אחד הטובים בעולם.
מרים לקרן ורץ לנגוח
עוד משהו שסטיוארט עושה מצוין זה לתת כבוד ובמה לנגנים ולזמרות הליווי. כשהגיטריסט יוצא לסולו בקדמת הבמה, סטיוארט הולך אחורה ונעמד עם הגב לקהל, וכשזמרות הליווי שרות תפקיד מרכזי בשיר הן נעמדות מצדדיו במרכז.
ב"Rhythm Of My Heart" הוא מרים 18 אלף שווייצרים למחיאות כפיים מעל הראש ומרגש להם את הצורה, אחר כך הוא מרים לקרן ב"Twistin'", שבו כל האצטדיון רוקד, ולבסוף נוגח בעוצמה לתוך הרשת ב"Do You Think I'm Sexy", שבו הוא מפזז על הבמה כמי שצעיר מגילו במחצית.
בכל פעם שסטיוארט ניגש לבצע שיר אהבה רומנטי מופיע על המסכים כיתוב גדול ואדום: "Soul Time". זה קורה גם ב"It’s the Same Old Song", אותו הוא פותח בבדיחה על כך שהשאיר בבית את כיסא הגלגלים שלו כיוון שהתפנצ'ר ובשירת א-קפלה שמתגלגלת לקצב של רית'ם נ' בלוז. אבל אחרי עוד חצי דקה לתוך השיר סטיוארט עוצר את כולם באמצע, מודה ש"קלקלתי את זה", מתנצל בפני הקהל ומתחיל את השיר כמעט מהתחלה. כמה אומץ וביטחון עצמי אמן בסדר הגודל הזה צריך כדי לעצור נאמבר באמצע הופעה.
לילה גשום ונפלא בג'ורג'יה"
את "לילה גשום בג'ורג'יה" סטיוארט מגיש נפלא, עם המון רגש, משחק אותו, מגלם אותו, כמו במחזמר, וכדי שלא ניקח את הסופר-סול הזה יותר מדי ברצינות בזמן שהוא שר חוצה את הבמה מאחוריו דמות עם מטריה ענקית שחורה. אחרי השיר הוא יורד להחליף תלבושת וזמרות הליווי והנגנים ממלאים את קדמת הבמה בביצוע ל"Soul Finger".
כשסטיוארט חוזר, הוא עם חליפה סגולה קומפלט, והקהל מוחא כפיים. "אה, שמתם לב", הוא מתבדח. הבמה נצבעת אדום וסטיוארט צולל אל תוך שלוש בלדות, אחת יותר חזקה מהשניה: "The First Cut Is The Deeppest", "אני לא רוצה לדבר על זה", וכמובן "Your'e In My Heart" הקלאסי, שבמהלכו מתמלא המסך ברגעי השיא של קבוצת הכדורגל האהובה עליו, סלטיק הסקוטית, ששומרת לו כיסא כבוד קבוע באצטדיון לכל החיים. רוד מרים כוס יין "לחייכם", ושוב יורד כדי להחליף תלבושת. זמרות הליווי נשארות על הבמה עם הנגנים, ואחת מהן זוכה לשיר סולו את "Keep Me Hangin' On" ומנסה להלהיב את הקהל. אכן, משתלם להיות זמרת ליווי של רוד סטיוארט.
הומור עצמי וכדורגל
כשהוא חוזר הוא מראה לקהל על המסך את תמונותיו מחופש לאחות ולזונה וסרטון מיו טיוב של כלב שרץ תוך כדי שינה. מי אמר שלבחור אין הומור. הלהקה מתחילה לנגן את "Hot Legs", סטיוארט שר, ותוך כדי השיר מתחיל לבעוט כדורי רגל אל תוך הקהל, משני צידי הבמה. האצטדיון נכנס לאטרף, השוייצרים אקסטתיים, ומדובר במחזה נדיר. זה גימיק נחמד שמתאים היטב לימי המונדיאל, וסטיוארט אמור לחזור עליו גם בארץ.
אנחנו מתקרבים לסוף עם רגעי השיא של הלהיט "Maggie May" בביצוע רוקיסטי, כשארבעת הגיטריסטים בפרונט-במה יחד עם סטיוארט. הקהל מוחא כפיים לפי הקצב, ובסוף השיר הם יורדים ואיתם המסך העגול.
בהדרן: "Sailing" מצליח לרגש
ההדרן נפתח עם "Sailing", כשכל הקהל עומד ושר וברקע על המסכים צילומי שחו-לבן של אניות מפליגות ומטוסים מעופפים. רוד סטיוארט שר את ההמנון המרגש הזה כמו שכל החיים שלך חלמת שהוא ישיר אותו בהופעה. ויש סולו גיטרה, וזמרות הליווי מצטרפות, ואתה עומד בין 18 אלף שווייצרים ומתרגש פתאום משיר שלא חשבת שאי פעם עוד ישוב וירגש אותך. וזה המון, זה הדבר הגדול והמדהים הזה שנקרא מוזיקה אמיתית, ששוב זורם לך בדם, וללב הענק שמזרים אותו קוראים רוד סטיוארט.
השיר השני בהדרן והאחרון במופע כולו הוא "Baby Jane". זה הזמן לרקוד, כולם על הרגליים, הבמה מחליפה צבעים, ואתה רוקד עם כולם, כאילו לא עברו 25 שנה מאז שסטיוארט היה הגדול מכולם ואתה רקדת את השיר הזה במסיבות כיתה. סטיוארט מעיף לקהל עוד כמה כדורים ורץ מהר חזרה למרכז הבמה כדי לסיים את השיר כשכל הנגנים והמלווים (פרט למתופף) יחד איתו בשורה אחת גדולה לתמונת סיום מרהיבה.
כשהם יורדים הקהל רוצה עוד, אבל האורות באולם נדלקים והסאונד-מן, לארס, שהוא גם המנהל של סטיוארט מזה 15 שנה וגם הבעלים של חברת ההגברה השנייה בגודלה באנגליה, מפרגן לפרידה עם "One Of Us" של "אבבא".
מקצוען של רגשות, חמוד ומתוק וחביב
רוד סטיוארט הוא מקצוען של רגשות, חמוד ומתוק וחביב, שנותן לקהל את מה שהוא רוצה לקבל. אל תצפו לטירוף רוקנ'רולי של מעריצות צעירות וצווחניות שמאבדות עשתונות. הוא כבר לא "גדול מהחיים", הוא רק עושה אותם יותר נחמדים ומרגשים. כי אחרי כל השנים הפרועות ההן, הכוכבות, המכירות והכסף הגדול, מה נשאר עוד לסטיוארט בחיים? כמו ג'ף ברידג'ס, בתפקיד באדי בלייק, בסרט על זמר הקאנטרי המזדקן, שהוקרן במטוס בדרך חזרה לארץ, שאומר באחת ההופעות לקהל: "בגיל 57 אני שמח להיות לא רק כאן, אלא בכל מקום", גם סטיוארט שמח שהמזל שנפל בחלקו בעבר ממשיך לשחק לו גם כיום.
