את המאורע הזה ניתן לסכם בשתי מילים: כאב ביצים. מיסי אליוט עשתה אהבה עם הקהל הכי חרמן שאפשר, וברחה לו באמצע כאילו הוא הסריח מהפה - ואנחנו נותרנו עם חצי תאוותנו בידינו. מה שיצא לדרך כמופע ההיפ-הופ הכי מגניב שישראל ידעה אי פעם כנראה, נגמר מעט לפני שהיה אמור להגיע לשיא - יעני עוד רגע טל פרידמן היה בוקע מהרמקולים בתהיית "מה, כבר נגמר?!".
כמה טוב זה היה כל עוד זה נמשך
אבל וואו כמה טוב זה היה כל עוד זה נמשך. לא מדובר במופע לייב עם להקה ונגנים, זה יותר מפגן היפ-הופ קריאטיבי מרהיב, בו סביב האישיות המפולחנת של מיסי מסתובבים שמונה רקדנים ורקדניות (דוגמני ודוגמניות) סטריט, פלוס די.ג'יי (הרשמי שלה ושל טימבלנד), פלוס מנחה ("הייפ-מן"), פלוס מיצג סטיילינג הכי קול שאפשר (פלוס דרושות).
זה התחיל בכמה טראקים (מי שלא ראה את ההתלהבות של הקהל מ"אמפייר סטייט אוף מיינד" לא ראה התלהבות מימיו) וצעקות מהדי.ג'יי, ואז מיסי הגיחה, כולה ניילון, בלינג-בלינג ו"אדידס", כמו במופע של קוסם, מתוך ערימת קוביות ענק, שאייתו את שמה והונחו על הבמה על ידי הרקדנים. הקהל התפוצץ ומיסי פצחה במחרוזת דורסנית שהורכבה מ"she's a bitch", "gossip folks" ו"one minute man". הלהיטים הופגזו בזה אחר זה, כשלרוב מכל אחד ניתנה רק טעימה, בית פלוס פזמון- וישר לבום הבא.
קלאב הוטל גני התערוכה
בין לבין באו מלא הפעלות- זה היה קצת קלאב הוטל, עכשיו להרים ידיים, עכשיו לצעוק ככה וככה. מיסי דיברה הרבה (גם על האלבום החדש והמתמהמה שלה), היא וההייפ-מן התחנפו לתל אביב, היא חתמה על מלא סניקרז והשליכה אותן לקהל, הסירה תכשיטים וירדה לשורות הראשונות, ולקראת הסוף (מסתבר), היה גם קטע עם כדורגל, וההייפ-מן שר עם הקהל "אולה".
אליוט, בת 40 בשנה הבאה, לא חסכה בלהיטים, אבל "וורק איט" היה השיר היחיד כמעט שזכה לביצוע מלא. כל השאר- All n my grill, Lose control, Pass that dutch- ניתנו לנו רק בשפיצים. להיט הבכורה the rain גם הוא בצבץ. בלטו בחסרונם: 4 my people, Sock it 2 me ובעיקר We run this, שהוא בעצם הלהיט האחרון שלה. מה שבעצם גורם לחשוב איזה מדהים זה שחמש שנים מאז ששמענו ממנה, היא עדיין מפוצצת את ביתן 1 בגני התערוכה בקהל הכי איכותי שיש - בקלות יחסית.
בכל מקרה, גם גימיקים מתבקשים, כמו השיר שבו היא אומרת "בוא חביבי נשתגע" ("Party to Damascus") או להיטים שלה עם טימבאלנד (דוגמת "Cop that shit") נעדרו, ואת "Partytime" המעולה (כמו גם את הבית שלה מ"Not tonite" של ליל' קים והגירלפרנדז) שמענו מהדי.ג'יי אבל לא ממנה. כמו כן זכינו להכיר את שרעייה, זמרת חדשה בת טיפוחיה, שביצעה שיר ראשון על הבמה במופע סייבר-סליז פצצתי שעבד יופי.
40 דקות על הבמה - והביתה
בחלק האחרון היא החליפה לחולצה של מייקל ג'קסון, ובסוף עשתה ריספקט לגוויות של עולם ההיפ-הופ- אאליה, ביג פאן, טו-פאק, ביגי וכו', פלוס המחווה המתבקשת לדמות שנצצה על חולצתה. ואז הדי.ג'יי התחיל לנגן שירים כמו Rock the boat (של אאליה) ו"בילי ג'ין", ותוך כמה דקות הבנו שזהו, מיסי כבר לא חוזרת ואפשר ללכת הביתה.
הקהל היה רחוק מלהתרוקן, הוא היה בידיים שלה, הוא עשה כל מה שהיא אמרה לו. שעה ורבע מהתחלה עד הסוף, מתוכם הגברת מאכלסת את הבמה בערך 40 דקות. לא חראם, יא מיס?
