גאנז אנד רוזס בישראל: הרעידו את הפארק

הרוקנ'רול אולי מת אבל גאנז אנד רוזס לגמרי חיים. מה זה חיים. מי שיכול בגיל 55 לשלוט במשך שלוש שעות בבמה בפארק הירקון, להזיע את עצמו למוות, ובכל זאת לצרוח במלוא גרון, את כל שיריו הגדולים - הוא מה זה חי. הכי חי. יותר מעשרים שנה עברו מאז ימי הזוהר של גאנז אנד רוזס, אבל למזלם איש לא החליף אותם. כוכבי הרוק של שנות התשעים הוחלפו בכוכבות פופ. להקות רוק ענקיות הוא משהו שנמצא עכשיו בהקפאה עמוקה. ולכן, באופן כמעט אבסורדי, אקסל רוז, סלאש והחברים, בעשור השישי לחייהם, יכולים למלא את פארק הירקון ב-61 אלף איש ולספק את כל מבוקשם. כאילו הזמן עצר מלכת. 

 

יאמר לזכותם של חברי הלהקה שהם לא באו לנוח. הלחות והחום לא מזיזים להם. וגם אם סלאש נוטף מים הוא ימשיך לתת סולואים כאילו היה מפלי הניאגרה עצמם. אז כן, אקסל רוז מחליף חולצת טריקו, ובצדק, כל עשרים דקות, אבל לא כי הוא אוהב להחליף בגדים. שלושים שנה אחרי שכולם היו בטוחים שתיכף הוא כמו הנדריקס וג'ניס ג'ופלין, יוכרע על ידי הסמים והאלכוהול. אחד מכוכבי הרוק הגדולים של דורו הוא עדיין אחד שיודע לצרוח את הצרחה ולהרעיד לבבות. יש לו אולי כרס, אבל בואו נגיד שבלרוץ מצד אחד של הבמה לצד שני, הוא בהחלט יכול לתת לבריטני שיעור. 

 

המופע, כמו שכולם יודעים,ֿ היה סולד אאוט של 61 אלף כרטיסים. הקהל הורכב ברובו מגברים שבשנת 91' היו מעריצים מטורפים של הלהקה. סביר שהיו אז בני 12-21. שש שנים נמשכה הקריירה המפוארת של ההרכב הזה, שכללה חמישה אלבומים מיתולוגיים, אבל מה זה בעצם משנה. בעידן שהז'אנר הזה נמצא על המדף, זיכרונות שנראים כמו הדבר האמיתי הם כל מה שצריך. 

 

גאנז עלו לבמה בשמונה בדיוק. אבל ההופעה התחילה באמת ב"Welcome To The Jungle". רגע השיא הבא היה "Estranged"' ואחר כך בקבאר לשיר הג'יימס בונד של פול מקרטני "Live And Let Die". אחר כך אקסל שם בנדנה ומשקפיים, ואז בא קטע סולו של דף מקאגן ואחריו בלדה שאני לא ממש מכיר ואקסל לא לגמרי הצליח לשלוט בה. לא שזה שינה משהו - רמת אנרגיה גבוהה נשמרה לאורך כל המופע הארוך כשהשירים היותר טובים, נניח "Civil War", מרימים את האנרגיה מיידית. 

 

משום מה החליטו גאנז לפנק את הקהל בהופעה של שלוש שעות במקום שעתיים וחצי. באופן אישי, אני מודה, היו מספיקות לי גם שעתיים. אבל אולי אלה ששילמו במיטב כספם רואים את הדברים אחרת. אי אפשר לטעון שהיתה ממש "בטן" בהופעה, אבל שעה וחצי אחרי ההתחלה, היו שם רגעים שריגשו רק את מי ששכב בחדרו ב-1992, הביט לתקרה והקשיב לאקסל רוז כאילו הוא המשיח עצמו. עשר דקות של "Coma" זה משהו שאפשר לוותר עליו גם אם את חברה במועדון המעריצים. 

 

באופן טבעי הקלסיקות האמיתיות הגיעו לקראת הסוף - עשר דקות שבהן סלאש הפליא בנגינת סולו, כולל ריר לבן שנזל לו מהפה, החזירו מיד את הקהל לחיים. הוא המשיך עם הסולו ל"Speak Softly Love", שיר הנושא של הסרט הסנדק, וכך הכין את הקרקע לאחד משיאי הערב: הביצוע ל"Sweet Child O' Mine". 

 

רגע מרגש היה כשסלאש והגיטריסט הנוסף ביצעו כסולו גיטרות את "Wish You Were Here" של פינק פלויד כשהקהל כולו שר את המילים, כאילו כדי להראות לרוג'ר ווטרס שאי אפשר באמת לעשות חרם על מוסיקה. במקביל הועלה לבמה פסנתר, ואקסל בגרסת אלטון ג'ון הביא ביצוע יפה עם פתיח ארוך מידי ל"November Rain". כן כן, גם רוקרים אוהבים בלדות, וגם את "Black Hole Sun", הקאבר המיותר שבא אחר כך (ואני מבין את ההצדעה לכריס קורנל). 

 

חייבים להודות שבשעה השלישית כבר קצת בלטה העובדה שגאנז אנד רוזס לא מאמינים בצמצום, ובכל מקום שאפשר לעשות משהו בדקה הם מעדיפים שלוש. שיהיה להם לבריאות. "Knockin' On Heaven's Door" שהגיע אחרי שעתיים ועשרים, היה גם הוא רגע שיא. זה באמת שיר נהדר, והביצוע של גאנז אנד רוזס הוא אחד מהמוצלחים יותר שלו, גם אם סולואי הגיטרה בשיר הזה כבר ממש עייפו אותי. "Night Train" סגר את המופע ואז הגיע ההדרן - עשרים דקות ארוכות מידי שכללו גם "Don't Cry" ו"Paradise City". מופע מספק מאוד. ומרשים. במיוחד אם לוקחים בחשבון את גילם של חברי הלהקה. לטעמי, אם יורשה לי, שעתיים הדוקות היו נותנות אפקט הרבה יותר חזק.