התקשורת והתרבות הפופולרית כל כך מרוכזת בתל אביב. ואני לא מדברת על זה שכל פיפס שמתרחש שם מדווח במבזק, אלא על ההקשר התרבותי שלה במוזיקה: בערך לכל זמר יש להיט על תל אביב. עומר אדם שר "תל אביב יא חביבי תל אביב", ברי סחרוף קבע ש"תל אביב היא עיר של קיץ", שרית חדד התלוננה על "החום הזה של תל אביב", ועדן בן-זקן סיפרה ש"רצה כבר שמועה בשדרות של תל אביב". אם זה שיר קייצי על עיר, סביר להניח שהוא מתרחש בתל אביב.
וזה עושה משהו. כש"דרך השלום" של פאר טסי פומפם בקיץ שעבר ללא סוף ברדיו, ושמענו בשיר על "תל אביב אחרי חצות, עולים בחדר מדרגות" יכולנו לראות, לדמיין, להרגיש את המתח, את הציפייה, בין פאר טסי למי שזאת לא תהיה שהזמינה הפוך לשניהם. איכשהו תל אביב קיבלה בשירים האלה מונופול על כיף, מסיבות וסקסיות. האם כל הלהיטים שאנחנו שומעים כל הזמן, בכל הז׳אנרים, ועוסקים בעיר, פשוט משקפים את המציאות הזאת או משפיעים עליה? כנראה שגם וגם.
התופעה של ערים גדולות ודומיננטיות קיימת בכל העולם, אך ריכוז כל ההון במקום אחד הוא בעיה גדולה למדינת ישראל. תל אביב מאגדת בתוכה עוצמה פוליטית, כלכלית, תרבותית ותקשורתית אדירה. פריפריה הרי, זה לא מקום גיאוגרפי, זאת התחושה המרה שאתה מחוץ למעגל: לא מסקרים את מקום מגורייך, לא מדברים עליו, ובטח שלא שרים לו שירים.
לפני שנה וחצי סיימתי לעבוד כיועצת של שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ורציתי בכל מאודי להיות דוברת עיריית חיפה. בראיון העבודה אמרתי לראש העירייה, יונה יהב, ולשאר חברי ועדת המכרזים שאין כמעט שירים פופולריים על חיפה - יש את "חיפה-חיפה" של דיוד ברוזה, ו"הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה" של חיים משה. שניהם מלפני כמעט 20 שנה, ולא בכדי, שיר חדש וטוב שווה לא פחות מכותרת טובה.
בגלל זה הצלחת השיר "מסיבה בחיפה" של האולטראס, מרגשת אותי. הקליפ ביוטיוב צבר 3.5 מיליון צפיות, ובצפון המדינה הוא להיט של ממש ויש בזה חידוש. "מסיבה בחיפה" הוא שיר טוב, השם של השיר הוא המסר העיקרי והפשוט - יש מסיבה בחיפה, במקצב המעודכן, ובאווירת הנעורים מוצגים לראווה חיי הצעירים בעיר: יש שעות קטנות של הלילה, בגידות, רכילויות, טיילת, מסיבות, ים, גברים רגישים ולבבות שבורים - ממש כמו באחות הגדולה במרכז הארץ. לתל אביב אין בלעדיות על הכיף.