אחרי קריירה מזהירה בתור האייקון הגדול של הווייט-טראש מייד אין יו.אס.איי במהלך המחצית הראשונה של העשור הקודם, הגיעה הפסקה של 4 שנים בלי שום אלבום אולפן; הפיגורה מנפצת השיאים נאלצה להאזין להספדים, ולהתמודד עם משברים אישיים לאין- ספור, גירושים מתוקשרים ומה לא. אבל אז, סמל הבלונד, שהעניק פיצוי על השתייכותו לגזע הלבן בדמות מיניות גסה ומוגברת- הביא קאמבק באלבום מלא ומפתיע, ותוך שנה - מגיע בעקבותיו עוד אלבום.
זה לא בריטני, זה אמינם
נשמעת לכם מוכרת הביוגרפיה הזאת? קבלו קטע: לא מדובר בבריטני ספירס, אלא באנטי-כרייסט העומד לכאורה בקצה השני של הסקאלה, מולה: אמינם. השנה היא 2010, וההיפ-הופ עייף, בלה ומרוט, מסור כולו ליורו-דאנס, רחוק מלהיות חוד החנית המסחרי שהיה באמצע העשור החולף. אבל אמינם, האומן המוכר ביותר באותו עשור, לא נח. שנה אחרי "אלבום הקאמבק" שלו "Relapse" הוא מוציא את "Recovery", ומה שאמור היה להיות חלק 2 של האלבום מ-2009 הפך למפלצת אדירים, מהסיבה הפשוטה שלאמינם יש מה לומר. הרבה מה לומר.
אז האלבום הזה הוא וואחד ספר, ורחוק מלהיות מארז השאריות המדולל שההייטרז חיכו לו. יתרה מזו, הוא גם גדוש המנונים למכביר, ולראייה לא רק שהאלבום נחת באופן כמעט אוטומאטי בצמרת מצעדי המכירות, גם הסינגל "Not Afraid" כבר התמקם בנוחות כאחד השירים שהכי נזכור מהשנה החולפת. והוא לא היחיד: יש כאן לפחות 6 שירים נוספים שהיו מביאים אחלה עבודה בתור סינגל מוביל, החל מהשיר הפותח "Cold Wind Blows", שעל הדרך - כאילו חשבתם אחרת - פורס את המניפסט המלא של האלבום: אמינם עדיין כאן, הוא בפול אנרגיות, הוא לא נרגע ולא התמתן ולא בטיח.
דקה וחצי מהפתיחה לומדים איזה קול תשמיע רצפת האגן של מישהי, כשאמינם יבעט שם
16 שירים יש כאן, פלוס בונוס-טראק חבוי, וחוברת האלבום עבת כרס וגדושה בכל מה שאתם רוצים: שוק וואליו, להטוטים תחביריים, התחשבנויות - לעזאזל, הוא נכנס אפילו באורחים שבאלבום (ליל' וויין) ובאלבום הקודם שלו. גם מבחינת גסויות אלימות כל השיאים נשברים, כשתוך דקה וחצי מהפתיחה אנחנו כבר לומדים איזה קול תשמיע רצפת האגן של אי-איזו בחורה אקראית כשאמינם יבעט שם.
אמרתם התבגר? כן, קצת. הוא עדיין רווי בסתירות עצמיות, נוסק מתיעוב עצמי לנרקיסיזם וצולל חזרה, לא מקפח אף אחד. אמינם משתולל - הוא לא מפגין אדישות סנופ-דוגית או קוליות ג'יי-זית לרגע. הכל היסטרי, זועם, על ספידים וטורים גבוהים - אפילו שיר המסיבות הבודד של האלבום, W.T.P (תיזהרו עם זה, זה לא יוצא מהראש).
מה שפחות מרענן כאן הוא המוזיקה עצמה. אין ברירה אלא להיאנח ולקונן שה"היפ-הופ הוא לא מה שהיה פעם". ההפקות, כמובן, ממוקססות לעילא ולא נסוגות לרגע מרף האיכות שמרשל מאתר'ז הציג עד עתה. אבל, אפעס, קצת יבש כאן. ד"ר דרה הפיק רק שיר אחד ("So bad", והוא אחלה), ואת הבמה תופסים בעיקר מפיק-העל ג'אסט בלייז (גם הוא היה הרבה יותר לוהט ב-2004) שאחראי על השיר הפותח והסוגר.
ריהאנה יעילה, אם מתחשבים בזה שרק שומעים אותה
ויש את די.ג'יי חאליל, שאחראי לרוב השירים היותר בולטים כאן: "Talking to myself", "Almost famous" עם זמרת אנונימית מפתה ומלודיה לוכדת-אוזן, ובעיקר "Won't back down", דואט בלוז-רוק כבר מרשים במקצב 6/8, עם לא פחות מגברת פינק על הפזמונים. בכלל, אמינם חוגג על משקלים ומקצבים חריגים כאן - אם האלבום הקודם הסתפק בשיר אחד של חמישה רבעים, כאן יש כבר כמה שירים ששוברים את שגרת ה4-על-4.
אורחים נוספים באלבום הם, כזכור, ליל' וויין וריהאנה, שכבר מעלים את מינון הצ'יז ומזכירים לנו שאמינם כבר בן 40 בקרוב. וויין מוביל את "No love", המבצע שימוש נלוז בקלאסיקת היורו-טראש הניינטיזית "What is love", בעוד ריהאנה מככבת (ביעילות יחסית, אם מתחשבים בזה שרק שומעים אותה) בדואט הנואל "Love the way you lie", שכבר יצא כסינגל שני אבל הרבה פחות טוב מרוב רובו של האלבום. עוד בולטים לאוזן - "Cinderella man" עם ההוק הכובש, ו-"Going through changes", דייר קלאסי בפנתיאון אמינם.
נכנע לטרנדים, אבל לא יותר מדי
האלבום אכן מאבד גובה בחציו השני. זה מתיש, זה עמוס, זה גדוש ורווי וקשה לסחוב. "שירי הזמרות" שבסוף האלבום הם, לפיכך, הקלה מסוימת על הגודש הוורבאלי והביטי שהופגן עד אליהם. זה אלבום עם מעט מאוד פילרים, שגם אצלם טמונות שורות מפתח שיוכלו לפרנס 3-4 ראפרים בינוניים - ואם אמינם רוצה להוכיח שהוא בכושר שיא, בניגוד ליקום המוזיקלי בו הוא נתון - הוא עושה את זה חושרמוטה.
ואין "אבל", הבן-זונה באמת גאון. אם יש איזושהי בעיה, זה העולם. כי הוא הזדקן והוא עייף, והנער הלבן הזה פשוט מדבר יותר מדי. דיון בליריקס של "Recovery" מזמן יריעה רחבה הרבה יותר מביקורת אינטרנטית צנועה, אבל מי כבר מקשיב היום למילים, יו נואו. תנו לנו משהו לרקוד, עדיף ב-128 בי.פי.אם, עזבו אתכם עכשיו מכבדות וגטו וזה. רק אל תסמכו על אמינם שיספק לכם את זה: פינק, ריאנה וסימפול של "האדאוואי" זה הכי כניעה-לטרנדים שתקבלו ממנו, וגם זה יותר מדי. למה, מה הוא, בריטני?
>>פיטר מרפי: "הישראלים מזכירים לי את הטורקים"; מיילי סיירוס יורשת את בריטני באלבום החדש