היחס לזמרת דיידו דומה ליחס שמקבלת רשת בתי הקפה "ארומה". אוהבים לרדת עליה, אבל בסתר יודו שהקפה שם לא רע בכלל. את דיידו לא תתפסו עושה קרחת, לא מתנשקת עם מדונה וגם לא עושה קוק ושרה על זה אחר כך. ילדה טובה- אנגליה. אמינם, שדגם את "Thank You" שלה לתוך "Stan" הקפיץ לה את הקריירה. גם העובדה שבראשית הדרך הייתה חברה ב"פיית'לס", יחד עם אחיה רולו, לא הזיקה לה, ואלבום הבכורה שלה "No Angel" מ-99' נמכר היטב.
דיידו הוצגה בו כזמרת יוצרת אסתטית ואנינה, הרבה פחות פרובוקטיביות מזמרות התקופה. היא נשמעה מאז ומתמיד נונשלנטית, לא מתרגשת במיוחד, שומרת תמיד על איפוק ואף פעם לא תצא מגדרה גם אם עזבו אותה או נמאס לה. השירים שלה קליטים ואפשר לזמזם אותם אחרי האזנה וחצי בלי שום בעיה. אבל זו בדיוק הבעיה של הרבה אנשים עם סוג המוסיקה שלה. מוסיקה שלא פוגעת, לא שורטת, נעימה. "Life for Rent", שיצא ארבע שנים אחר כך, היה גם הוא כמו הפוך עם שניים סוכר. "White Flag", הלהיט מתוכו, כלל קליפ נאיבי ששבר כל צעירה מתבגרת שחלמה על אביר חלומות נוסח אמינם שיבוא ויגאל אותה מבדידותה. הציניקנים שנאו, המעריצים קנו.
באלבום החדש של דיידו "Safe Trip Home" הקו המוזיקלי שנשאר כשהיה. מבחינת התכנם האלבום מגיח לאוויר העולם כשהיא מרוסקת נפשית ממות אביה, שנפטר מסרטן. אלא שהשירים שהיא יודעת לחבר היטב לא נעלמו. קלישאת המשבר שעושה טוב ליצירה עובדת גם במקרה הזה, המוות חלחל וחלק מהקטעים נשמעים מלנכוליים מתמיד ורציניים יותר. "The Day before the Day" האקוסטי הוא דוגמה מצוינת לשיר שלא יכול היה להיכתב לולא המשבר שפקד אותה. מדובר בשיר הכי עצוב של דיידו עד היום, ולראשונה אפילו גם מרגש עד שובר לב ממש: "Speeches won't be made, clocks will carry on, flowers won't be left in parks, work will still be done, babies swill be born…but we will know that you are gone".
ב-"Grafton Street" היא משתפת פעולה עם בריאן אינו והתוצאה יפה, איטית, ומשלבת פעמונים וצליל אירי- קלטי. מעבר לזה עסוקה דיידו כמו תמיד בשירי אהבה-פרידה עצובים- מרירים עטופים בניר צלופן. חלק מהם צפויים, מולחנים יפה ומתאימים כרקע נעים בבית קפה. כאלו הם למשל "Never Want to Say it's Love" או "It Comes and it Goes". שירים אחרים כאן נשארים איתך קצת יותר לאחר שהשיר מסתיים. למשל "Quiet Times", שמזכיר משהו מ-"Mary's in India" מאלבומה הקודם הוא שיר יפה. בפשטות לא מתוחכמת היא שרה שהיא מתגעגעת, אבל לא יכולה לקבל אותו גם כשהוא פה. נשמע על פניו מאוד שטחי, אבל תסמכו על דיידו שתעטוף אתכם בקולה המנחם. גם " Let's Do the Things we Normally Do" הוא שיר עם התחלה קצת סתמית, אבל עם פזמון מתוק ומדבק.
הדואט עם הגיטריסט והדי ג'יי "Citizen Cope" בשיר "Burnin Love" מעניק עוד נפח לאלבום והסיום המפואר "Northern Skies" הוא יצירה בת 9 דקות כמעט, צ'ילית, עם מכונת תופים עדינה ומונוטונית, שמשרה אווירה של השלמה ויופי. אורכו הוא סיבה מספיק טובה לא לחשוד בדיידו בניסיון למצוא חן בעיני תחנות הרדיו ולהתמסחר בכוח. דווקא הסינגל הראשון שנבחר לקדם את האלבום "Don’t believe in love" הוא מהיותר צפויים ונראה שהמטרה בהוצאתו הייתה לא להרחיק יותר מידי מעריצים מהעבר.
הטיול הבטוח של דיידו הוקלט בלוס אנג'לס ובלונדון ומתברר שהוא לא כל כך בטוח כפי שהיה ניתן לצפות. חוץ מדיידו עצמה, שמנגנת פה בכמה כלים, ואחיה רולו, הופק האלבום גם על ידי ג'ון בריון שהפיק אמנים כמו רופוס ויינרייט, קניה ווסט, פיונה אפל ועוד. הבחירה בבריון מסתמנת כמעשה האמיץ ביותר שעשתה דיידו עד היום בקריירה שלה. על אף שהאלבום עצמו לא פורץ דרך ולא ישאיר חותם עמוק על תעשיית הפופ מדובר באלבום יפה והאישי ביותר שלה עד היום.