אני חוזרת הביתה מדליקה את הדוד, קורסת על הספה ופותחת את המחשב. שלושת ההודעות האחרונות שלי עדיין פתוחות על המסך: אני מציעה לחברה לבוא לאינדינגב, היא עונה לי "לאינדינגב לצערי (באמת) אני לא אבוא". אני כותבת לה "אני נוסעת". מוסיפה "נראה לי" כדי להקטין את הדרמה. במסך השני אני מתכתבת עם בחור מעולם האינדי. שואלת אם הוא מגיע. עונה שלא בתוספת אימוג'י עצוב ומוסיף "מבוגר קצת". עונה לו "אוף, גם אני". בחלון השלישי, אני כותבת לבחור צעיר ממני שהכרתי בעבודה ושואלת אם יש לו כיוון לטרמפ. הוא שואל איפה אני גרה, עונה לי "סבבה נאסוף אותך משם". שיט. אני אשכרה צריכה לנסוע.
כמובן שלא ידעתי איפה ועם מי ואיך אני אשן (טריק חמוד שעבד לי בגיל 22 - לנסוע בלי אוהל או שק"ש). בדרך לשם הבנים המתוקים שאספו אותי משווים מה "רגע האינדינגב" שלהם ועונים תשובות יפהפיות כמו "ההופעה של גרייט מאשין שהם הורידו את הסנר לרחבה ושרפו אותו" או "הפוגו בהופעה של קין והבל שהשוטרים נכנסו להפריד ובאיזשהו שלב כבר לא יכלו להתנגד יותר לקהל שהקיף אותם כמו בחתונה, נכנעו והתחילו לרקוד יחד עם כולם ברחבה". התחלתי להפנים לאיזה פוגו של הלייף נכנסתי. אני רוצה לחזור לתל אביב. עשינו עצירה בדלק כלשהו. קניתי חטיפים לבנים והתחלתי לקלוט שנסעתי לאינדינגב.
פתחתי את הליינאפ מהפון והקראתי לתושבי האוטו. שמחתי לראות שאני מכירה לא מעט מהמופעים אבל אז עלתה דילמת הפומו-פסטיבלים הנצחית - לאן ללכת? להופעה שאת כבר מכירה ואוהבת או להופעה שהיא בפוטנציאל הדבר הבא? בסופו של דבר, זה כמעט תמיד לא מסתדר איך שתכננת ואת נשארת רק עם אלה שגילית ברגע האמת שאת רוצה לראות. אף אחד לא רואה את כל הפסטיבל. מה גם שמדובר כבר ב-4 במות רשמיות.
הבעיה ההיפסטרית עם אינדינגב היא שהפסטיבל הכפיל את כמות האנשים שמגיעים אליו, אבל הבעיה שלי כאישה חסרת מוטיבציה לחיות היא שזה הכפיל את מרחקי ההליכה. זה שולח אותי בראש להופעה של שעלת נפוצה, כשגבריאל לא הפסיק להגיד במיקרופון "נראה לי חטפתי זפטה שמש". בואו נודה בזה, פסטיבלים זה קושי. ובטח שכשהם במדבר. מה עם אינדישלג בעצם? עם מי צריך לדבר בנושא?
הגענו. 3 דקות פנימה אני רואה בחורה בבגד ים. 6 דקות פנימה פטמה. רק כעבור 9 דקות ראיתי את ההולה הופ הראשון. נתוני פתיחה די יציבים. מושפעות מהמידברן לא מורגשת.
שישי בערב. למעשה שיא הפסטיבל וערוץ הכיבוד עולים. הקהל רוקד את הקדאווה כאילו שהוא נלחם על חייו. ערוץ הכיבוד באו לתת והקהל הזה בא לקחת. ההופעה נגמרת וגשם עולים. גשם הם הרכב מצויין שלדעתי היה צריך להיות ההדליינרים של הפסטיבל, אבל התואר הזה שמור ללהקות אינדי שגם גלגלצ אוהבים. ספי ציזלינג שמארח את קותי ולילה מועלם עולים אחריהם. אווירה של חו"ל. אבל אחרי שנגמר הכיבוד הקהל התרוקן לשליש בערך. אני מודה שאני קצת מאוכזבת. המדיניות הנחרצת שלי עד גיל 28 הייתה להתאבד תמיד דוך לשורה ראשונה. ככה הכרתי את כוכב הקהל של סצינת האינדי בארץ - אורן סגל. בעיקרון אני כבר לא עושה שורות ראשונות, אבל בכל מקום שרציתי ללכת פשוט נכנסתי פנימה. איפה כל הפנאטים?
הלכתי לחפש כוס קפה. מצאתי את דניאל הבריסטה שהקריא את השם שלי מהבון, הסתכל עליי ואז פנה לקופאית ואמר שהוא מבקש להזהיר אותו פעם הבאה לפני שמגיעה בחורה כל כך יפה. בשלב הזה אני נראית כמו איש החול ורק חסר מדריכה עם מדונה שתצביע עליי ותגיד "פעם כל זה היה ים". אבל דניאל עושה לי צורת לב בקצף של הנשמה. הוא פשוט מהאנשים שמופיעים גם בלי במה. וכמו כל פעם בחיים שאני עומדת לבכות ומישהו זר נחמד אליי, אני מתמסרת כל כולי. אשת גואל רצון בנשמה. נכנסתי מאחורי הדלפק וביליתי בערך שעתיים עם דניאל, שסיפר לי שזאת מסורת להגיע כל שנה ולהרים את הקפה עם הקבוצה הזאת שהוא קורא לה משפחה.
אנחנו מסתובבים ליד הבמה האלקטרונית, שהיו בה לא מעט הופעות מעולות באותו יום. בין היתר הלהקה של אעלק לי, חומר אפל האהובים ודניאל סלבוסקי. במת החיפושית מתגלה כמעניינת ביותר בעיניי. יש שם רצף של הופעות שיש בהן אשכרה אדרנלין. חאסי מצחיק עם תיק על הגב ואטיטיוד מרגש בפנים. הוא מציג את זואי פולנסקי ומספר שהוא סימפל אותה בשיר, ולא רק שהיא לא כעסה היא אפילו באה להופיע. זואי, שהתארחה גם בהופעה של לילי פרנקו, מסתמנת כנסיכת הסצינה. אצילית ומכשפת. לילי פרנקו היו ברמה הכי גבוהה שאי פעם ראיתי אותם. האלבום החדש מעולה ועירא נוסבאום בחליפה היה נוטף שרמנטיות לוהטת. זה רק הבהיר לי את החגיגיות שבמעמד הזה. לראות להקה שאת אוהבת עם סאונד טוב ואשכרה לראות את ההופעה. איזה הבדל זה ללהקות האלה מהופעות קטנות בעיר. וואו.
הקפה ודניאל והמיץ גת שאולי כן או לא שתיתי הרימו לי ומשהו באינטימיות של החיפושית התחיל לתת לי תקווה. אמ.סי זיפי וקווינט אירחו את אדיר אוטובוס סנדוויץ' לפריסטייל בצ'יל מפחיד. אחריהם עלתה ג'אז (יסמין לסלרות), ראפרית פריסטייל שפירקה ת'מיקרופון ואת הלב שלי עם "אל תשים לי את היד על המותן". לא מאמינה שמדובר בבחורה בת 21. לצידה כנופיה של הרמות, רוקדים ומדגישים את המילים של ג'אז מתי שבא להם. אווירה של משפחה.
אני רואה שלושה בנים שהבחנתי בהם מוקדם יותר באותו יום והפעם אנחנו איכשהו מתחילים לדבר. אני מגלה שהם לא להקת אינדי חדשה אלא שלושה שיכורים. אחד מהם נראה כמו איגי פופ ולובש ג'קט אדום והשני באוברול ג'ינס שהוא מייצר ממנו בכל רגע גזרה חדשה. החיפושית נסגרת עם הסיריוקי - ליין הקריוקי המיתולוגי של מועדון הסירופ בהנחיית בן ריפתין ובליווי הסופרגרופ שהיא להקת הבית עם אדיר, יוני לוין ועופר ביימל. בן מכריז במיקרופון בגאווה שזאת ההופעה הכי גרועה באינדינגב.
אני והחבורה מתגלגלים לתוך מתחם האמנים, ומישהי שואלת אותנו איך הייתה ההופעה שלנו. בין רגעים של הקאות רנדומליות לגלגולי סיגריות, אני נזכרת למה המקום הזה תמיד יהיה הרפתקה. אחרי שנים שהסתבכו עם הגדרת הז'אנר של אינדי ישראלי, אפשר גם להצהיר שאינדי זה וייב. תודה אינדינגב. היה אגדה.