"לא באתי לישראל בגלל מזג האוויר. יש לנו מזג אוויר נהדר בג'מייקה. גם לא באתי לפה בשביל הגראס, אין לכם גראס טוב בישראל (rub it in, bitch). לא באתי הנה בשביל האוכל - יש לכם אוכל טוב, אבל אני מעדיף את האוכל של ג'מייקה. באתי לכאן בשביל דבר אחד: נשים!".
ממש לא זמר של להיט אחד
הנאום הקטן הזה היה ההובלה של שאגי לרגע השיא של ההופעה שלו בהאנגר 11 אמש: ביצוע היסטרי ל"סקסי ליידי", הלהיט הגדול האחרון שלו ופצצת ישבנים שהרעידה בקלות את המבנה הריק למחצה - בהחלט נקודת מומנטום ראויה לשמה, שגם הצליחה לא להרקיע לגבהי צ'יז צורמים.
כבר 17 שנים ששאגי בעסק, ועדיין נראה לכולם שהוא "וואן היט וונדר". אבל האמת היא שיש לו ארנסל לא קטן בכלל של להיטים, הוא הצליח להמציא את עצמו מחדש ולהוכיח את עצמו כרלוונטי שוב כל כמה שנים. לכן לבטל אותו כhas-been מהניינטיז ולזרוק אותו בהאנגר חצי מלא זה קצת עוול.
הכי אמריקה (בטעם ג'מייקה) שאפשר
שלב ההוכחות: שאגי הפתיע בהופעה מצוינת- סוחפת ומלוטשת, הכי אמריקה (בטעם ג'מייקה) שאפשר, והפיג כבר מהדקה הראשונה את החששות מפני חלטורה מחופפת של גימיק ישן אשר בא לדפוק ג'ובה וללכת, או של אומן שבע ואדיש שבא לסמן "וי" בצ'קבוקס וללכת אחרי חצי שעה (מיסי אליוט, מישהו אמר?).
אז לא. שאגי הביא אותה במופע להקה מלא ומתוקתק, שזגזג - לעיתים בפראות יתרה - בין מופע פופ מהוקצע, קרנבל רגאיי שכונתי ומסיבת היפ-הופ סטייל B.E.T. כבר מהעלייה לבמה, בין הקרנות וידאו המאזכרות את פועלו בשני העשורים האחרונים לבין שורות-המחץ של "בומבסטיק" שנורו כפיצוצי תותח מפיו, היה ברור שמדובר במקצוענים רציניים, לא רק שאגי, אלא גם הלהקה המפוארת והמדויקת שאיתו.
פרונטמן בחסד שנשמע מעולה
ודי מהר הוא המשיך להמטיר את ההוכחות. לא לחינם היווה שאגי את נער הפוסטר של הדאנס-הול עד ששון פול צץ (ונעלם). הוא פרונטמן בחסד שנשמע מעולה, עם קול עמוק וגרוב מצטיין ממש כמו בהקלטות המוכרות, זז מצוין גם בגיל 42 ועם כרס מתהווה, ומחזיק פוקוס בקלות יתרה גם כשזמרים סביבו שרים את הפזמונים ההמנוניים והוא רק נותן חיזוקים. הפרסונה הבימתית שלו קלילה ונעימה, לא מעמיסה ולא חופרת, גם לא בקטעי ה"הפעלה" ומשחקי הדי-ג'יי שהקהל הישראלי לא תמיד מבין.
חצי ההאנגר היה מרוצה מאוד (חוץ מדניאלה פיק, שנמלטה מהמתחם עם אבא צביקה וחברתו שירה עוד לפני ששאגי עלה, כי העקבים הגבוהים גמרו אותה), ולא בכדי. שאגי וצוותו תקתקו היטב את הקהל וברגע נדיר מסוגו, בקע מהרמקולים גם פזמונו של אייל גולן "מי שמאמין", ושלהב גם את הרדומים שבסטלני הרגאיי, שהיו מטבע הדברים, הקהילה הבולטת ביותר בזירה.
פספוסים קלים ב-"Oh Carolina" ו"בומבסטיק"
פספוסים קלים נרשמו בגירסה מקוצרת וחסרה של "Oh Carolina" ו"בומבסטיק", אבל סטנד-אפ קצר (כולל ציטוט של קלינטון פלוס מסר פמיניסטי קל) בלב השיר "It wasn't me" השכיח אותם בקלות. קרוב לשעתיים הרביץ שאגי בנוכחים את תורתו, ואף פינה מקום להדרנים גדושי קלאסיקות רגאיי דוגמת "Murder She Wrote" של צ'אקה דימוס (היה ממש בא לי לכתוב "רצח במשיכת קולמוס" אבל חפיף).
זה לא היה ערב מושלם. איחור של שעה וחצי בעליה לבמה, פלוס מופע ארוך שמיאן להסתיים וסילק כמחצית הקהל לפני סופו. אבל אם בשאגי עסקינן, אז כן, הבחור תותח, אנטרטיינר ליגה א', שהרוויח כוכבות ביושר. מגיע לו יותר מחצי האנגר 11. אבל אם ניקח בחשבון שכבר שמונה שנים לא היה לו להיט שכבש את העולם, זה די הגיוני. וזה עדיין לא משנה את העובדה ששאגי כסופרסטאר שהופיע אמש בישראל הוא נושא הדגל הרשמי של הרגאיי-פופ, ובצדק. וכמו ב1993 (oh Carolina) , ב1995 (בומבסטיק) וב2002 (כל השאר) - היה להיט.
