מעטים הרגעים שיכולים להשתוות לקונצרט רוק טוב. האנרגיות, העוצמות, ההרגשה הזו, כשהבס מדגדג לך בלמטה של הבטן והדיסטורשן מחורר לך את עור התוף, כשאתה מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול, ומייחל שהרגע הזה לא יחלוף לעולם.
"The Requiem" מתנגן והקהל משתולל
ועם זאת, לעשות קונצרט רוק טוב זו לא משימה פשוטה. אמן גדול נמדד לא רק ביכולות המוזיקליות שלו, אלא גם ביכולות הבמה שלו. היכולת לגרום לקהל להתחבר גם בשירים שהוא לא מכיר, לרגש, לשמח, להכעיס, לגרום ל-20 אלף האנשים שבאו לראות אותו לא לשים לב למה שסביבם ולהתרכז רק בו, רק במוזיקה שלו, לשעתיים.
לינקין פארק יודעים את העבודה. נכון, יהיו שיגידו שהמוזיקה שלהם ילדותית, יהיו מי שיאמרו שזה דיאט-מטאל לבנות 15. אולי הם צודקים. אבל בכל הנוגע להופעות, החבר'ה יודעים מה הם עושים.
קצת לפני שהם מגיעים להרעיד את פארק הירקון, הלכתי לראות את לינקין פארק ב-O2 World שבברלין. האולם היה מלא, הציפייה גדולה. ואז, כשהגיעה השעה היעודה, האורות כבו, מוזיקת רקע שקטה נשמעה, וברגע אחד – הכל התפוצץ. במובן הטוב ביותר של המילה. החושך הפך לאור, השקט הפך לרעש. "The Requiem" מתנגן והקהל משתולל.
פתיחה אגרסיבית, קהל משתולל, אבל אל תבנו על המסכים
הפתיחה האגרסיבית הבטיחה שאף אחד לא יישאר אדיש. "The Radiance" ו-"Wrectches and Kings" לא הותירו ברירה לאף אחד, מהמשוגעים שהתקבצו בקדמת הבמה ועד לאלה שנותרו בשורות האחרונות של היציע. 20 אלף איש נשאבו לריקוד הסכיזופרני שבין ראפ למטאל, ללא שום אפשרות לבריחה. "Paper Cut" ו-"Given Up" המשיכו את אותו הקו. וככל שהעוצמות התגברו, ככל שהרעש היה יותר חזק, כך הקהל השתולל יותר.
נקודה מעניינת היתה הבמה המשולשת, שקדמתה ממש פילחה את השורות הראשונות. ההופעה דמתה קצת למשחק כיסאות מוזיקליים, כשחברי הלהקה החליפו ביניהם מקומות באופן די תדיר, ולכל אחד בקהל, מכל זווית, היתה תצפית, ולו לזמן מסויים, על כל חלקי המופע. ואם כבר מדברים על הבמה, נזכיר גם את המסכים, שאומנם הקרינו וידיאו-ארט מעניין למדי (כולל דמותו של ז'אן לוק פיקארד ממסע בין כוכבים מדקלם קטע מאחד משיריהם), אבל לא ממש תרמה למי שישב רחוק ובנה על מבט מקרוב על המתרחש על הבמה.
בשירים מהאלבום החדש הקהל בסייסטה; ההדרן היה מושלם
אחרי הפתיחה הרועשת, הורידו קצת את הקצב עם "New Divide". הקהל המקומי השתתק מעט, ונראה כי הם ציפו לעוד קצת דיסטורשן. "Faint" החזיק את האנרגיות, אבל רק לזמן קצר. רצף של כמה שירים פחות מוכרים מהאלבום החדש הכניס את הקהל לסייסטה קלה, שהתנפצה לפתע כש-"Numb" התחיל להתנגן. כן, גם אחרי שש שנים ועוד שלושה אלבומים, החומרים הבתוליים, שהביאו את לינקין פארק לקדמת הבמה, עדיין מצליחים לרגש יותר מכל דבר אחר.
משם, כשהקהל היה בשיא הגובה, שום דבר כבר לא יכל לעצור אותם. "Waiting for the End" הרים את הקהל לשמיים וגרם לצ'סטר בנינגטון לקפוץ לגיחה קצרה בשורה ראשונה, ואפילו בלדה שקטה כמו "Shadow Of The Day", שלפני חצי שעה היתה מתקבלת בשקט נבוך מעט, נתקלה בהנפת מצתים נלהבת. ההופעה הרשמית נחתמה עם "Crawling" ו- "One Step Closer", שהשאיר לקהל טעם של עוד לקראת ההדרן.
וכמו שאמרתי בהתחלה, קונצרט רוק צריך לדעת לעשות. ובמקרה הזה, בחירת השירים להדרנים לא יכלה להיות טובה יותר. "Fallout" פתח, "The Catalyst" הלהיט האחרון מהאלבום החדש הביא לנקודת הרתיחה ו-"In The End" האלמותי הקפיץ את הפקק. "What I've Done" ו-"Bleed it Out" קינחו הופעה מצוינת, והשאירו טעם של עוד.
לא מדברים עם המעריצים, שקיבלו את מה שרצו
בסך הכל, המעריצים של לינקין פארק קיבלו את כל מה שרצו, כל השירים המוכרים היו שם, רק "My December" חסר, אבל לא כולם הרגישו בחסרונו. מה שכן בלט, היה היעדר התקשורת בין הקהל ללהקה. חוץ מ-"Let Me See Your Hands" אחד בהדרן, לא הופנתה ולו מילה אחת לעבר הקהל, אפילו לא לילה טוב, שלא נדבר על משהו בשפה המקומית. נקווה שבדרך לנתב"ג מישהו ילמד אותם להגיד "ערב טוב, תל אביב!!".
לסיום, מילה טובה לשוקי וייס. בימים כאלה, כשמפיקי הופעות מאבדים את הראש ודורשים מחירים מופקעים (מטאליקה, סקורפיונז), טוב שיש מי ששומר על ההגינות וגם כשהוא מביא להקה גדולה, ולמרות שהמעריצים ישלמו גם יותר, מוותר על החזירות ולוקח מחיר הוגן לכרטיס, שאינו גבוה בהרבה מזה הנהוג באירופה. וזה מסר חשוב גם לקהל, וגם לכל מי שמתעתד להביא הופעות לארץ.
