23 שנה עברו מאז שהייתי בהופעת הארדקור היפ-הופ של הרכב מארה"ב. כן, ניחשתם, אני בן 23. אבל אין מה להגיד. התגעגעתי. אני לא רוצה להיות כאן רגשי, אבל בתור ילד, כשהתחלתי לשמוע מוזיקה שחורה, תמיד ניסיתי לדמיין איך זה להיות בהופעה כזאת של ראפרים משופשפים שאשכרה חיים את הביטים. מה שהיה אתמול בלילה היה בינתיים הדבר הכי קרוב למה שעלה לי אז על הדעת. צמד ה"ביט נאטס" הניו יורקי, שמורכב מסייקו לס וג'וג'ו נתנו לנו אתמול טעימה מהדבר האמיתי.
מוות לבייקרים
כשנכנסתי ב00:30 למועדון הקומפורט הקהל היה כבר שם תרתי משמע. די ג'ייז אלארם ואורי שוחט מחממים את הערב עם להיטי אולד סקול/ניו סקול וטרנטייבלים, וכבר אני עף. טיפה לפני שדי ג'יי מאש עולה להחליף אותם (או לתקלט לצידם), איך אפשר שלא, נפתח מעגל של בייקרים. פשוט נפלא. חבר'ה, שלא תבינו אותי לא נכון, זה נראה מצוין, אבל כל פעם שאני רוצה ליהנות מהחוויה מישהו דוחק אותי לפינה בגלל שיש חמישה אנשים שרוצים להשתגע. למה שפשוט לא תקיפו את כל העניין בסרט משטרתי, ועל הדרך תעשו עלי חיפוש? (לא שהיה עלי משהו... אולי דיסק און קי עם קצת פורנו רך...).
שתי סיגריות קדימה, מאש מסיים סט מסחרר, ומכין את הביטים של כהן את מושון, שבאו לעשות כבוד לביט נאטס. הצמד מרוטשילד הקפיץ את הקהל עם חומרים ישנים וחדשים, עשה אחלה עבודה, הבעיה העיקרית היתה הסאונד. לכל אורך הערב היו בעיות סאונד שהקשו על כולם בעיקר על כל מי שבא להופיע. כהן ומושון היו צריכים מספר פעמים לשיר מאותו מיקרופון, הרפארים המעולים, פלד ונצ'י נאץ', שעלו אחר כך, גם סבלו ממיקרופון אחד עם ווליום חלש. והדבר הכי מרגיז, היה שהתקלות הטכניות התחילו בתחילת הערב והמשיכו עד סופו, מבלי שטרחו לתקן אותן. כן, זה אומר שגם סייקו וג'וג'ו סבלו מהן בהמשך.
דה מאדרפאקינג ביט נאטס
שלושה שירים של פלד ונאטשי, עוד חצי שעה של תקלוט של מאש והם עולים: דה מאדרפאקינג ביט נאטס. "צ'מע" אמר לי חבר. "אני לא יודע מה איתך, אבל לרגע הזה חיכיתי", אמר וצלל כמה שיותר קרוב לבמה, ואני אחריו. את ההופעה הם פתחו עם השירים מהאלבומים הראשונים שלהם כמו No equal מהאלבום Intoxicated Demons ו- Get Funky מהאלבום Street level והקהל כבר מתחיל להעיף ידיים ולתת כיפים לסייקו, שכבש אותי מהרגע הראשון.
הם המשיכו עם קלאסיקות כמוDo You Believe ו- Off The Books מהאלבום הנחשב שלהם Stone Crazy. אבל או או, תקלות טכניות שוב. הדברים האלו באמת יכולים לכבות את הראפרים הכי גדולים ואת הקהל הכי דלוק. אבל הם לא מוותרים, ממשיכים להקפיץ עם Se Acabo (בתרגום מספרדית It's Over). הם קופצים, הקהל קופץ ואני אוכל אלפחורס - הכל על הכיפאק.
מותק, או שתראי קצת באזם או שתרדי מהבמה
במהלך ההופעה עולות בנות ומתחילות לרעוד על הבמה לצד סייקו. בהתחלה זה נסבל אבל התנחלות כמו שהן עשו עברה את גבול הטעם הטוב. מותק, או שתראי קצת באזם או שתרדי מהבמה. את המשך ההופעה, אחרי הרבה בעיות טכניות ("Somebody please tie that soundman in the bathroom" רטן ג'ו ג'ו) הרימו אותנו הצמד עם להיטים כמו Anti Up של MOP ו- Could You Be Loved של בוב מארלי.
השירים It's Da Nuts ו- Let's Git Doe מהאלבום Take It or Squeeze It גרמו לקהל לשכוח מתקופת היובש, לעלות לבמה ולרקוד עד שכאבו הרגליים. את ההופעה הם סיימו עם Milk Me ו Hot שסגרו לי את הפינה ושלחו אותי הביתה עם טעם של קבאנוס בפה. כל מה שנשאר עכשיו זה לחכות ל- Planet of the Crates, האלבום החדש שצריך לצאת בשנה הקרובה. קטלני כמו כריש.