c.jpg "דניאלה ספקטור הופעה 2 (צילום: נועה מגר)")
כמות המילים שנשפכה בכלי התקשורת על דניאלה ספקטור בתקופה האחרונה גובלת בספאמינג. כמעט אי אפשר לצלוח תכנית רדיו, אתר אינטרנט או מדור מוזיקה בעיתון בלי להיתקל בשם שלה. אם קודם זו הייתה רג'ינה ספקטור ואחר כך דנה, עכשיו – כך נראה – זה הזמן של דניאלה.
למי שלא שמע את הספקטורית הנוכחית, יכולים לעלות ספקות רבים לגבי התלהבות היתר ממנה, או מה שנהוג לכנות "הייפ". אלא שמי ששמע ולו שיר אחד מאלבום הבכורה שלה שיצא בשלהי העשור הקודם, מבין שבין זה לבין הייפ אין כמעט שום קשר. הבחורה פשוט הצליחה לייצר רצף ממכר של שירים מעולים, כנים ומלאי רגש, שמופקים היטב ומעובדים בדיוק מופתי, כמו שרק מעטים הצליחו ליצור במחוזותינו. ואם זה כל-כך טוב - למה שלא ייווצר "הייפ"?
הרעש מסביב גדול, היא קטנה ושברירית
אל ההופעה בתמונע אמש - שהוגדרה כ-"הופעת ההשקה לאלבום" - הגיעה ספקטור אחרי שלושה סינגלים - "הכוכב הזה מת", "זה הזמן" ו-"הירושימה", כשלפחות אחד מהם כבר חורך את הפלייליסט מרוב השמעות (כן, זה שאתם מזמזמים כרגע). אם בעבר האווירה בהופעות של ספקטור הייתה אינטימית יותר, להופעות האחרונות כבר בכלל לא פשוט להשיג כרטיסים. ככה זה כשיש לך להיט בגלגלצ.
רק כשספקטור עולה לבמה מבינים עד כמה גדול הפער בין הדימוי התקשורתי שנוצר לה בזמן האחרון - אותו "הייפ" הזוי - לבין המציאות; עד כמה גדול הרעש מסביב, ועד כמה קטנה ושברירית היא עצמה. ספקטור פותחת את ההופעה עם השיר שפותח גם את האלבום, "על הים" המרגש, אך השירה שלה עדיין מעט מהוססת. בהמשך גם זה משתפר, כשהיא עוברת לשיר מקסים אחר, שנקרא "כל הזמן אנחנו שוכחים", שיר שלמרבה הצער לא נכלל באלבום.
בכלל, יחסית להופעת השקה לאלבום בכורה, ספקטור שרה לא מעט שירים שלא נכללים בו, כולל גרסת כיסוי נפלאה לשיר של דוד פרץ "מקום בתוכי". עושה רושם שכל השירים היו משתלבים מעולה גם באלבום הנוכחי בן תשעת השירים, אבל תמיד טוב שיש למה לצפות באלבום הבא.
קשה להגדיר את המוזיקה שלה
קשה להגדיר את המוזיקה שלה. היא נוגעת בפולק-רוק אמריקני ("מקום בתוכי", "זה הזמן"), אך מתכתבת גם עם מוסיקה רוסית ("ארובות ואוטובוסים") ואפילו קצת עם רדיוהד ("ציפור ביד"). הקול העדין והשברירי שלה לא מתחנף לכל אוזן, אבל השירים בהחלט מלודיים ונעימים. מיינסטרים? אלטרנטיב? פופ? רוק? בעיקר רוך. הרבה רוך.
מוקדם יחסית היא מגיעה ללהיט הרדיו שלה "הכוכב הזה מת", וממשיכה ממנו ל-"ארובות ואוטבוסים". הטקסטים שלה זורקים אותך לעולמות אחרים - מעיר שעטופה ביערות, ועד למישורי הקרח בקוטב. לפני שהיא עוברת לפסנתר עם "הדב הלבן הגדול", היא בוחרת להקריא טקסט שכתבה לפני שלוש שנים, כדי לתאר איך הרגישה לקראת הכניסה להקלטת האלבום: "אני מפחדת שנקליט את התופים, תהיה תקלה והם יישמעו לא טוב", היא כתבה אז, ופתאום המילה "הייפ" נשמעת מצחיקה מתמיד. אפילו התבלבלות קלה במילים ב-"הדב" עוברת אצלה בחינניות רבה.
בלטה בהיעדרה: חצוצרה
את ספקטור מלווה על הבמה חבורה של נגנים מוכשרים, כשבראשם הבסיסט דן קרפמן, שתורם למופע הרבה גם בקולו. טליה אליאב (קלידים, גלוקנשפיל), בוריס מרצינובסקי (אקורדיון), רן יעקובוביץ' (תופים) ואורי אבני (שהבליח לפרקים עם החשמלית) משלימים סביבה תומכת שמבליטה את הקול הייחודי של ספקטור. בנקודות מסוימות בהופעה התחושה היתה שכדאי היה לשבור קצת את הרוגע הזה, אבל גם הבחירה להישאר באווירה השלווה לא פוגמת מדי בחוויה הכללית. מה שכן, בלטה בהעדרה חצוצרה, שהתבקשה בשירים כמו "ארובות ואוטובוסים" ו-"שם".
c.jpg "דניאלה ספקטור הופעה 5 (צילום: אביב אברמוביץ')")
המופע המשיך עם "זה הזמן" ו-"ציפור ביד" המצוינים, אך הביצוע הטוב ביותר היה שמור ל-"הירושימה" - שיר קצר, שזכה באלבום לעיבוד יפני ובהופעות מגיע בגרסה אקוסטית ארוכה יותר ומשובחת, שהופכת אותו להמנון של ממש. ספקטור והנגנים מודים לקהל ויורדים רק כדי לחזור להדרן בן שני שירים - "לישון בלעדיי" ו-"גני גנים". מדובר בשני השירים שסוגרים את האלבום, אבל התחושה היא שהם קצת כבדים מדי לסגור הופעה. סדר השירים הלא קונבנציונאלי רק מעיד שוב עד כמה ספקטור לא מנסה להתחנף לאף אחד: זו היא, אלה השירים, וזאת האמת שלה.
מרחק להיט אחד בגלגלצ
המוזיקה של דניאלה ספקטור ממחישה שוב עד כמה דק ההבדל שבין שוליים למיינסטרים שלנו - מרחק להיט רדיו אחד, פלוס מינוס. כמה מצער שבישראל של היום ההבדל בין 30 איש ל-200 איש בהופעה הוא עורך אחד בגלגלצ. לספקטור, כך נראה, שיחק המזל. נקווה שהיא תהיה זו שתפתח דלת גם לאמני "שוליים" נוספים בדרך לאוזניים של כולם.
בשורה התחתונה, עזבו אתכם מ-"הייפ" או לא "הייפ". ספקטור היא ללא ספק אחת היוצרות המוכשרות שצמחו פה לאחרונה, ואם אתם לא מאמינים - פשוט לכו להופעה ותגלו את זה בעצמכם. רק תדאגו לשריין לעצמכם כרטיסים מראש.