אהיה לך למראה

לורי אנדרסון הגיעה אמש לביקור שלישי בישראל, במסגרת סיבוב ההופעות לאלבומה האחרון Homeland. שמו של האלבום לקוח מאחד ממונחי היסוד של הבטחוניזם האמריקאי, Homeland Security, ובהתאם הוא מושפע מאוד ממדיניות ממשל בוש ומהמלחמה האמריקאית בעיראק. אנדרסון היא לא מוזיקאית רגילה אלא אמנית אוואנגרד טוטאלית, ובשלב זה של חייה היא מגיעה אלינו כטרובדרית מחאה. לא קשה לנחש איזה פתק שלשלה בקלפי רגע לפני נסיעתה.

זה מתחיל כמו חלום. הבמה בהיכל התרבות חפה מקשקושים, מעוטרת רק במספר נורות ונרות, והתאורה שחורה-אדומה דרמטית. אנדרסון עולה בפנים חתומות עם ויולן, קלידן ובסיסט. שלושת הקטעים הראשונים מהממים ממש. הקול שלה צלול ומרגיע, קצת מדיטטיבי אפילו. היא מדקלמת, נוהמת, נאנחת ושרה, ובעיקר מספרת לנו סיפור. הטקסטים שלה יוצאים כנגד רעות חולות בחברה האמריקאית: השוביניזם, ההשמנה, תרבות האופרה ווינפרי ומעל לכל הדורסנות של מדיניות החוץ האמריקאית. אבל הטקסטים פשטניים וכמויות המלל הבלתי פוסק לא ניתנות לעיכול. ייתכן שלקהל האמריקאי מביאים הטקסטים של המופע איזושהי בשורה, אבל במדינה למודת מלחמות וכיבוש כמו שלנו, טקסטים כמו "מכונות המלחמה מעופפות בשמיים... למה אף אחד לא עוצר לחשוב?" אכן לא מעוררים מחשבה במיוחד.

באחד הקטעים צוחקת אנדרסון על ה motivational speakers האמריקאיים, אבל עם כל קטע שעובר היא מתחילה להישמע לי גם ככזו. הקול שלה הופך למונוטוני והמוזיקה הופכת קלסטרופובית מרגע לרגע. אנדרסון והנגנים לא זזים אפילו לרגע ממקומם, ומהר מאוד זה מתחיל להיות מעייף. גם רגעים מוזיקליים מופלאים (ויש הרבה כאלה) ואמירות חדות (מהן יש קצת פחות) נעלמים בתוך בליל של קולות וצלילים. הקטעים ארוכים מדי והמקצבים איטיים מדי, וגם הגימיקים המשתנים, לדוגמא: שימוש במכונה שהופכת את קולה של אנדרסון לקול של גבר, לא מסייעים להפגת התחושה של לופ מוזיקלי מייגע. אני מפסיקה להבחין בין הקטעים הרפטטיביים, והנחירות שעולות מצד ימין חושפות שגם שכנתי לשורה כבר מזמן לא אתנו. במורד המדרגות מתחילה זרימה איטית של אנשים מבויישים החוצה.

אבל רגע. שעה ורבע לתוך ההופעה מכריזה אנדרסון שהיא רוצה להזמין אל הבמה אורח: Come on Lou! לו ריד, בן זוגה של אנדרסון ואגדת רוקנרול חיה ובועטת, יוצא אלינו במלוא הדרו, וכולם יוצאים סופסוף מהמצב הקטטוני בו הם נמצאים. אנדרסון וריד, חמוש בגיטרה, מבצעים דואט כובש ועצוב על השקרים שבזוגיות. אחריו ריד מלווה את זוגתו בקטע אינסטרומנטלי נוסף, ואז הם יורדים מהבמה.

להדרן ראשון חוזרת אנדרסון לבדה לביצוע יפה של קטע קלאסי לכינור, ובפעם הראשונה היא גם יוצאת מעמדת הציוד שלה. להדרן שני חוזרים כולם, וריד, בקולו השבור, מבצע את I’ll be your mirror היפהפה של הוולווט אנדרגראונד. הקהל באקסטזה ומחיאות הכפיים הקצובות נמשכות דקות ארוכות, אבל למרבה הצער לא מחזירות אותו לביצוע נוסף. מלבד הקשר המשפחתי הברור בין השניים, ההופעה של ריד לא קשורה כלל למיצג של אנדרסון. לא ברור למה היא בוחרת לסיים את האמירה הפוליטית-אקטואלית-אוניברסלית שלה עם שיר ישן, אישי, שלא היא כתבה. אבל הרווח הוא כולו שלנו.

ביציאה החוצה אני רואה קצת פנים בקהל. כל המי ומי של הברנז'ה התל אביבית-שמאלנית נמצא כאן. התחושה היא שאנדרסון, שמגיעה אלינו בסיבוב הזה לא עם מסרים אמנותיים מופשטים אלא עם אג'נדה אנטי-מלחמתית ברורה, מפספסת לגמרי את הכתובת הראויה למסריה. במחיר של 330 ש"ח לכרטיס וכשהקהל שלה הוא כ"כ צפוי, היא כאן כדי לשכנע בעיקר את המשוכנעים.

• הופעות חו"ל
• היכל התרבות
• לו ריד
• לורי אנדרסון