אבלסון היא הסולנית ויוצרת השירים העכשווית של להקת "אטליז", שהוציאה לאחרונה את אלבומה הרביעי "All Of It". "איטליז" נודעה בתכיפות בה היא מחליפה סולניות - מאיה דוניץ, שרית שצקי, לי טריפון, אבל הלב של הלהקה היה ונשאר גיא בן שטרית. בשנות ה-90' הוא הקים את "אינפקציה" ההומוריסטית, אחר כך באה "מטבוחה" ובהמשך הגיעה "איטליז".
מגלגול לגלגול המוזיקה נהייתה מתוחכמת יותר, מצחיקה וקלילה פחות, אבל מקומו של בן שטרית נשאר דומיננטי בהובלה המוזיקלית. הוא זה שאוחז בגיטרה הראשית לצד הסולנית, הוא זה ששותף ומנווט את יצירת המוזיקה, הוא הרוח החיה שמאחורי הלהקה, הוא זה שעבר מאלטרנטיב כבד להשפעות אלקטרוניות. אבל מקדימה, על הבמה, יש בעיקר סולניות, ובגלגול הנוכחי זו היא אבלסון.
מול קהל קטן (מדי) של כמאה אנשים, אבלסון לא התבלבלה, למרות שהיו לה תירוצים למכביר: שני השירים הראשונים התאפיינו בבעיות טכניות, הקהל שבכל זאת הגיע היה מנומנם למדי ולא החזיר אנרגיה חשובה לבמה, ומבנה ההופעה הולך ונבנה מבחינת מהירות הנגינה והקצב, כך שאת השירים הראשונים, שהיו שקטים ונוגים היא הייתה צריכה לסחוב כמעט לבדה. וכך היה.
במעין גרסה אנגלית עם נגיעות ערביות ל"סיגר רוס", אבלסון ו"איטליז" הלכו והתחממו משיר לשיר. הרקע הקלאסי של אבלסון מבית הספר למוזיקה "רימון" השתלב בצורה כמעט ומושלמת עם הנגינה המינימליסטית, בתחילה, של שאר חברי הלהקה, בתוך סאונד טוב פי כמה מזה שמאפיין הופעות במקומות קטנים שכאלה.
כל אחד מהשירים הראשונים עבד כהלכה. הביצועים להם שילבו בין אווירה קסומה לפריטות ערביות ולסולנית אחת, שחיה את המוזיקה שלה כמו מישהי שנולדה לבמה ומתנהגת כאחת שלא ברור איך תחיה בכל מקום אחר. זה בא לה בטבעיות, כמו שאפשר לומר על מעט מדי סולנים גברים בסצנת המוזיקה הישראלית, בטח ובטח שבחלק האלטרנטיבי שלה.
בשילוב של מתיקות, פגיעות ועוצמה חבויה, הרימה אבלסון את ההופעה הזו מעל לבעיות הטכניות, מעל לקהל המועט. ככל שההופעה התקדמה קצב השירים התגבר והווליום עלה. זה לא בהכרח רע. הגיוון שמר על עניין, אבל הנגינה החזקה האפילה מעט על הקסם. ועדיין התקווה היא שנזכה לראות את אבלסון לצד חבריה ללהקה במקומות גדולים יותר ומול קהל רב יותר. כי ל"איטליז" מגיעות עוד האזנה ועוד הזדמנות בהופעה הבאה.
