"מופע הארנבות של ד"ר קספר" היא המצאה ישראלית נהדרת. להקה שהבסיס הרעיוני שלה הוא להגניב בכל מחיר, היסוד המוזיקלי שלה הוא מלודיות פופ קליטות ויפות עד כדי ריגוש, והאריזה שלה, כולל הצליל והפרפורמנס, היא רוקיסטית-גראנג'ית עד כדי איצטדיונית. שי להב, מיוצרי השירים הגדולים והלא-מספיק-מוערכים בפופ-רוק המקומי, ניפק בשני העשורים האחרונים שורה ארוכה של לחנים מענגים. אורן ברזילי, סוג של נס רפואי, מהמופיענים החזקים ברוק הישראלי, הוא קראוד-קונטרולר ברמה גבוהה ואחראי על האנרגיות והאטרף. שניהם מתחלקים בשירה, ויחד עם שלושה נגנים מלווים, כולל אריאל פוליאקוב שמחזיק היטב את עמדת הגיטרה החשמלית ומאפשר לברזילי חופש פרפורמטיבי, הם מהווים חבילת הופעה מצויינת.
כבר עשרים שנה שמדברים פה על דור הלהקות של תחילת הניינטיז, ולפעמים שוכחים את האגף השמח שלו, שם הקספרים במקום של כבוד לצד "זקני צפת". מכל ההרכבים שהיו קיימים אז ה"קספרים" הם אלה שפיצחו הכי טוב איך עושים גראנג' בעברית והפיקו ממנו את הצבעים הפופיים המיוחדים שלהם, את הברק וההומור. ברגעים הכי טובים שלהם, נשמעים הקספרים הכי פופ שרוק וגראנג׳ יכולים להישמע, עם סאונד קליל וקופצני, על גבול הצ'יזי (מבלי לגלוש), כשהדיסטורשן, כמו פופקורן, מתפוצץ בפיצוצים קטנים וטעימים על דפנות הבס-תופים. כאילו נירוונה והצ'ילי פפרז עושים מופע קאברים לפט שופ בויז ודוראן דוראן באוהל קרקס, רגע אחרי שירדו הקומיקאים.
הרבה רגעי שיא נרשמו אמש, כמו הירידה של אורן ברזילי לתוך הקהל על כתפי המעריצים, ב"זמנים משתנים" השיר הראשון בהדרן, או הרגע בו כל הקהל שר איתו את "השיר שלי" בקולי קולות, אבל הפיצוץ הכי גדול נרשם באיחוד הכוחות עם "מרסדס בנד", שהתחממו עם "וודו" ו"בואי ונביא לך ת'פאנק" ואז התפוצצו יחד עם להב וברזילי ב"יום שני השמח" ("כי את לבד לא מספיקה"). ברגע הזה היה ברור ש"מרסדס" הם למעשה ממשיכי דרכם של ה"קספרים", אם תרצו - קספרים על קוק, שגל תורן הוא "בנו המטורף" של ברזילי, שהערך הבסיסי של שתי הלהקות האלה זהה - להגניב, להעיף לקהל את המוח, ולהיות הכי קוליים.
גם האירוח של לירון רמתי היה סוג של הברקה. הוא השתלב טוב עם השירה הגרונית שלו ב״מתוק יום הדבש״, שיר שיש בו ליווי קלידים מזרחי. עם ריוורב היסטרי הוא שר כאן למעשה סוג של רוק מזרחי, שהזכיר במהותו את ״הכל יכול״ של הבליינים. רמתי נשאר גם ל"שילה", שיר שנחשב לקאלט בעיני מעריצי הלהקה. חלקם הגיבו בספקנות וחרדה כשהתברר שרמתי קיבל לעשות מהשיר בלדת חי"ת ועי"ן, אבל להב וברזילי הצטרפו לשירה ואיזנו יפה את הקול האייל גולני של רמתי. ביחד זה נשמע קצת כמו זוהר ארגוב.
דודי לוי זכה לכבוד שהגיע לו כמפיק המוזיקלי של שני האלבומים הראשונים של הקספרים, וביצע איתם את "לטיסיה". אחר כך הוא המשיך ל"כל הזמן שבעולם", להיט גדול שהקהל שמח לשיר במקהלה וגם זכה לביצוע טוב, ובכל זאת לא התאים לערב הזה מבחינה סגנונית. האירוח של עובד אפרת בגיטרה חשמלית בשני שירים לא הוסיף ולא הוריד, חוץ מלכבד גם אותו בנוכחות על הבמה.
מה שמדהים בקספרים הוא היכולת והרצון שלהם לבצע את הלהיטים הכי גדולים שלהם בדיוק כמו שנשמעו בגרסאות המקור. שירים כמו "בואי דינה", "סקס", "כל יום כל יום", "יותר מדי", "תראו אותי" "בשמלה אדומה" ו"אחלום לנצח" נשמעו במופע הזה כמעט כמו מדיסק, עם אותו הסאונד, אותו הקצב, אותו העיבוד. הם יודעים שככה הקהל אוהב אותם ויודעים ללחוץ היטב על בלוטת הנוסטלגיה הזו, שמשחררת מבני הדור שגדל עליהם את אותו טינאייג'ר מחוצ'קן ורעב לגיטרות. כי כל מה שלהב וברזילי רוצים זה להדליק, להוביל את המסיבה, לספק לה את פס-הקול ולבלות בעצמם. זו המהות שלהם כאמני במה.
ככאלה, הם פתחו אתמול בהפגזה של שישה שירים כמעט ברצף, ללא הפוגה, שיר רודף שיר, בקצב היסטרי, עם ביט שכמעט ולא מפסיק לבעבע ולבעוט. הרצון שלהם לשמור על האנרגיות והתנופה ניכרו למרחוק. הצצה לרשימת השירים שלהם מגלה שאחרי השיר השישי מופיע הכיתוב "הפסקת מים". כלומר, עד אז לא עוצרים, נותנים בראש ללא הפוגה. ברצף הזה בלטה השירה של שניהם, שהיתה בקו אחד עם הליווי המוזיקלי, מה שיוצר תחושה של רוקנ'רול מחו"ל. ב"פלאפ בק" להב נתן סולו קלידים של נוסח "אנולה גיי" וב"היא כל הסיפור" ברזילי עשה ברייק נחמד. ב"הרבה יותר" הוא כבר לקח ליד גיטרה חשמלית, והזכיר שהוא גם אחלה גיטריסט.
כפרונטמן המוביל של ההרכב ברזילי גם אחראי על המורל של הקהל. ברגעים הפחות מלהיבים של המופע, כשהוא הרגיש בחושיו החדשים שהאנרגיות מתחילות לרדת, שהקהל לא בשיא הפוקוס, הוא דאג להלהיב אותו, כל פעם מחדש - בדיבור על סקס ויחסים, בזינוקים על הבמה הקטנה שנכנסה לתוך השורות הראשונות, בהתפשטות, בהשתוללות ברזילאית אופיינית, בהשוואה בין הקהל של הקספרים לאוהדי בית"ר ירושלים, במנטרה שעבדה טוב (אבל בסוף כבר התחילה לייגע): "הנאה המקום בעיניכם? הנאים השירים בעיניכם? הנאה הלהקה בעיניכם?", הוא שאל את הקהל שוב ושוב.
להב מצידו נתן סולו קלידים יפה ב"קומיקאים", ופתח את "ימות הקיץ" עם בית שיצא מהשבלונה הקספרית הרגילה לכיוון של קצת פסיכדליה בואכה ניו וייב. אבל זה היה רק לרגע, כי בפזמון השיר כבר חזר להישמע קספרי. לפני "הכל יהיה בסדר" ברזילי מספר על שמונה השנים בהן גר בניו יורק ואומר שחזר לארץ כי הוא גאה להיות ישראלי ולדרוך על האדמה. את השיר הנהדר הזה, עם המלודיה המנצחת הוא מקדיש בביצוע מצויין למדינה, כולל כמובן שורת המפתח "אנחנו עוד נזרח, והאור אל שמעבר, עלינו ייפתח".
המועדון עף באוויר גם ב"עולם שקט", שהוא התחיל רק עם הקהל. אחר כך הקדים קטע מ"where is my mind" של הפיקסיז ל"תראו אותי" וצילם את הקהל בשביל האינסטגראם. ב"זמנים משתנים" הוא כאמור עלה על כתפיים של מעריץ, שר על הקהל ובתוכו והטריף אותו, בזמן שלהב מטריף את הקלידים. רגע מצמרר נרשם כשלפני שהם מסיימים עם "אחלום לנצח", הלהיט הענק על המוות, ברזילי, שכמעט מת לפני כמה שנים, אומר שלא יהיה פה עוד עשרים שנה.
הקספרים ואורחיהם הגישו אמש 32 שירים משך שעתיים ורבע במועדון תיאטרון מלא באלף איש, מבני 6 עד 60, שבאו לפרגן ולחגוג איתם, ולהחזיר אותם להדרנים בשירת "דוקטור קספר!" קצובה. זו היתה הופעה ארוכה, שאפשר היה לקצר אותה בכמה שירים, אבל בערב כזה, בו הם חוגגים 20 שנה על הבמות, כל שיר היה להם חשוב, ואפשר להבין אותם. גם אפשר להבין מעריצים שהיו רוצים, אולי, שתבוא איזו "רוח גדולה" ו"תחזיר הכל להתחלה", כלומר תחזיר את הרוקנ'רול למרכז המפה של המוזיקה בישראל. אבל הקספרים יסתפקו בפחות, תנו להם רק להיות הכי קולים, ולהגניב לכולם את התחת.
רשימת השירים: עץ או פלי, סוף לא טוב, בואי דינה, פלאפבק, יותר מדי, היא כל הסיפור, הרבה יותר, סקס, אף אחד לא גר כאן יותר, קומיקאים, כל יום כל יום, שרה בצבעים, מתוק יום הדבש (עם לירון רמתי), שילה (עם לירון רמתי), האש שלה, רדיו ג׳ו, רוח גדולה (עם עובד אפרת), השיר שלי (עם עובד אפרת), אדום, ספרי לי (ריב), ימות הקיץ, לטיסיה (עם דודי לוי), כל הזמן שבעולם (דודי לוי), הכל יהיה בסדר, וודו (מרסדס בנד), בואי ונביא לך תפאנק (מרסדס בנד), יום שני השמח (עם מרסדס בנד), עולם שקט, שמלה אדומה, תראו אותי, הדרנים: זמנים משתנים, אחלום לנצח.
