ירמי קפלן והפרחים - ביקורת מופע בבארבי

ירמי קפלן והפרחים בבארבי (צילום: אורית פניני) — השתולל כדרכו. ירמי קפלן והפרחים בבארבי | צילום: אורית פניני

דבר אחד אפשר לומר בוודאות על הקהל שהגיע אמש לשמוע את ירמי קפלן בבארבי: חובבי ספורט הם לא. מאות רבות של אוהדים מושבעים בחרו לוותר על מכבי שהוציאה מים מהסלע במילאנו, בגארת׳ בייל שנתן לפרשנים בשקל תשעים הזדמנות לכתוב בפעם העשרים על סוף עידן בברצלונה ואת חצי גמר הגביע הישראלי. חשבתי כבר לעשות מעשה שלמה שרף ולבקר את ההופעה בזמן שעכוזי מבקר על הספה מול המרקע. חשבתי כבר לכתוב מראש שירמי קפלן הוא אחד מהרוקרים הכשרונים והכריזמתיים ביותר בארצנו, ושלכבוד מסיבת העשרים לאלבומו הראשון עם להקת "הפרחים" הוא העיף את הגג מול אולם מלא עד אפס מקום. טוב שלא עשיתי את זה. מלבד התפוסה המלאה כל זה לא קרה.

את שלושת השירים הראשונים בהופעה קפלן ניגן לפי הסדר שלהם באלבום. כשהתחיל עם ״הכל עצור״, ברדה בדיוק יצא, באר שבע חטפה את השני ואני חשבתי שאפשר היה לשנות את המילים בקלות ל"הכל עצוב". האנשים סביבי חשבו אחרת. הם כאמור הגיעו בהמוניהם ומילאו את הבארבי עד אפס מקום, כמו שמזמן כבר לא ראיתי אותו. הכל היה מוכן להתפוצצות, לרגעים הקסומים שבמדינה שלנו כמעט אך ורק ירמי יודע לנפק בצרורות. אבל ברובה היה מעצור.

כבר ב״שיר ערש״, שהיווה את הסטייה הראשונה מהאלבום הראשון של הלהקה, קפלן כנראה הרגיש שהאנרגיות שקיבל מהקהל היה שונות מהרגיל. הוא ניסה כל טריק אפשרי כדי לשנות את רוע הגזרה. הוא זרק פרחים שהוכנו מראש, הוא נעמד על הרמקולים, הוא קפץ בחזרה לבמה, קפץ פעמיים אל זרועותיהם של המעריצים מהשורה הראשונה, אך ההתפרצות המיוחלת פשוט לא קרתה.

השירה של קפלן ברוב המכריע של הביצועים לא התחברה כראוי לנגינה של אורן קפלן ורן שמעוני. הוא הרעיף עליהם סופרלטיבים מפוצצים בלי הפסקה, עד שהייתי צריך לוודא שמא ה"רולינג סטונס" לא הקדימו את הגעתם. שמעוני הוצג כ"חיה" על התופים פעם אחר פעם, קפלן תואר כגאון גיטרה וזוהר פרסקו הוצג פעם אחר פעם כאילו היה עילוי חד פעמי. הדבר צרם במיוחד כשפרסקו תפס את קדמת הבמה עם סולו על טהרת תוף המרים, צעד שישוחזר בוודאות כש-"Brian Jonestown Massacre" יחזרו ארצה ביולי הקרוב וכנראה שבהצלחה רבה פי כמה.

זו לא הייתה הופעה רעה, חשוב להדגיש זאת, אלא שהיא פשוט לא התרוממה בשום שלב. הבארבי היה מפוצץ באנשים ומרוקן מאנרגיה. הרוב פשוט עמדו ובהו בבמה ברובם המכריע וקפלן הגדיש את הסאה כשהתאמץ להפעילם, ומתאמץ זה בדיוק ההיפך מהרוקר הפראי והמוכשר שיצא לי לראות על הבמה כל כך הרבה פעמים בעבר. ספירה לאחור מתוזמנת הסתיימה בקפיצה מתוזמנת פחות של השורות הראשונות בלבד, שקיבלו במחיאות כפיים סוערות אפילו את דברי הלהג האינסופיים על עניינים שבינו לבינה שקפלן ירה בלי הפסקה, כאילו ג׳נגו שעמד לידו הוא לא אחד מנגני הבס הטובים במדינה, אלא רן שריג שהגיע לכתוב את הפרק הבא בסיטקום שיגרוף שלושים אחוזי צפייה.

"אני לא מתחיל לשיר אם אתם לא קופצים", הוא אמר לקהל בשלב מסוים. "אני בן 52, מה התירוץ שלך?", המשיך ושאל צופה סרבן. וכשכל הכלים נוצלו הגיע זמנם של התותחים הכבדים. הרגעים היחידים בהם היה רוב של ידיים באוויר נרשמו רק כשהלהיטים המוכרים ביותר נוגנו. רגליו של אותו צופה מסויג עזבו סוף כל סוף את הקרקע כמה שניות לאחר הדיאלוג ביניהם, כשקפלן התחיל לשיר את "הדפוק הזה". ועמו כל השורות הראשונות ומרכז הקהל, שהוכיח בפעם המי יודע כמה שיותר חשובה מסאונד איכותי, מנגינה יוצאת דופן, מסולן מפוצץ באנרגיות שמשתלב עם כולם - זו הנוסטלגיה, שתמיד תספק את הסחורה.

כך גם היה בהדרן, שנפתח בשלושה פספוסים רצופים מצד אורן קפלן והמשיך בכניעה לדרישת הקהל ושירה בציבור של "גלי" שעשתה את העבודה עבור כולם. עוד שיר לאחר מכן ושעתיים נטו חלפו להן, עם מחוות תודה מצד הקומץ הנלהב. זה אותו הקומץ שלבטח יחלוק על דעתי, כי הוא אוהב, וכשאוהבים באמת זה לא משנה מה הקבוצה שלך עשתה ולא משנה באיזה מקום בטבלה היא סיימה את העונה, כל שנשאר הוא להרים את הידיים מעל לראש ולמחוא כפיים לאות תודה.

מצאתם טעות לשון?