אחת עשרה שנה עברו מאז שלהקת סוויד הופיעו בתל אביב בפעם האחרונה, וכאילו שהזמן עצר מלכת. הלהקה, שחזרה לפעול בקיץ שעבר לאחר שבע שנות תרדמת רעות עבור המעריצים, חזרה לארץ בפעם הרביעית כשהיא בכושר שיא, באה לטרוף מחדש את אהבת הקהל המסור שלה, שמצידו לא הכזיב ומילא את ביתן 1 בגני התערוכה. דווקא בקיץ כה עמוס בהופעות יקרות מחו"ל וכשלפניהם לא מעט אופציות אחרות, הוכיחו מעריצי סווייד בארץ שאחרי כל השנים הם נשארו נאמנים ללהקה, שבשלושת ביקוריה הקודמים כאן השכילה לפתח איתם מערכת יחסים מיוחדת.
עולים לבמה כמו ב-95'
סווייד חזרו לפעול בהרכב שביקר כאן כבר שלוש פעמים, אותו הרכב שיצר את האלבום עמוס הלהיטים "Coming Up", שכולל לצד ברט אנדרסון גם את מאט אוסמן בבס וסיימון גילברט בתופים, שניהם מההרכב המייסד של הלהקה, יחד עם ריצ'ארד אוקס בגיטרה מובילה וניל קודלינג שהצטרף ב-96' בקלידים וגיטרות שניות.
כמו בהופעות המיתולוגיות שלהם בניינטיז, עלו סוויד לבמה לצלילי "באדיז" של הסקס פיסטולס. "Hollywood Life" פתח את ההופעה הנוכחית ממש כפי שפתח את הופעתם הראשונה בישראל ב-95', כשהחגורה של הגיטרה, שנשמטה לרגע לאוקס בריף הפותח של השיר, רק הוסיפה למתח ולהתרגשות באולם.
צביטה בלב למי שמלווה אותם עוד מאז
אחרי "Hollywood Life" ו-"She", משירי הפתיחה החזקים של סוויד, הגיעה הפתיחה האמיתית עם האקורדים הראשונים של "Trash" שבעידודו של אנדרסון הקפיצו את הקהל גבוה גבוה. אחר כך הגיעו הגיטרות ה"טי רקסיות" של "Filmstar", שאהוב במיוחד על הקהל הישראלי בזכות המחווה בקליפ של השיר, כשאנדרסון הצטלם עם חולצת "קוקה קולה" בעברית.
"Animal Nitrate", שזכה כצפוי במצעד להיטי סווייד שנערך ב-mako לשיר האהוב ביותר על הקהל הישראלי, הגיע בשלב מוקדם של הערב ויחד עם "The Drowners" ו"To The Birds" מתקופת האלבום הראשון הלהיבו ועוררו צביטה בלב אצל מי שליווה את אנדרסון והחבורה עוד מראשית שנות התשעים. "By The Sea" היה הבלדה הראשונה וכמעט היחידה בסט האינטנסיבי והמוחץ של סווייד, עם אינטרו פסנתר ארוך במיוחד וסוף דרמטי ובומבסטי, כמו שאנדרסון יודע.
רצף סוחף וקטלני
מיד אחר כך הגיע רצף סוחף וקטלני, שנפתח עם "We Are The Pigs" מהאלבום "Dog Man Star", המשיך עם הביסייד שלו ואחד משירי ההופעה הטובים של סווייד - "Killing Of A Flashboy", ועבר ל"Can't Get Enough" המקפיץ .
בשלב הזה כבר היה ברור שברט אנדרסון בא לתל אביב כדי לנצח ושכנראה שאין אצלו דבר כזה הופעה לא טובה. אנדרסון נראה ונשמע מצויין, נתן את כל כולו על הבמה, כולל השטיקים הרגילים שלו כמו הנפת כבל המיקרופון וכריכתו סביב גופו, הירידות וההתחכחות הקבועה בקהל, מחיאות הכפיים הסוחפות מעל הראש, נענועי הישבן ועוד. היה מדליק לראות אותו חוזר לפרסונה החייתית שלו בסווייד לאחר שברח ממנה בשנים האחרונות לאזורים אקוסטיים ורגועים יותר.
השיר הכי טוב שלהם - "The Wild Ones"
"Everything Will Flow" ו-"So Young" בהנהגתו היו הימנוניים במיוחד, ועוררו שירה אדירה מצד הקהל. אחריהם נוגן "Metal Mickey", עוד שיר מתחילת דרכה של הלהקה.
ואז הגיע "The Wild Ones", אולי השיר הכי טוב שלהם, שמומלץ להאזין גם לגרסתו שנגנזה במסגרת העבודה על האלבום "Dog Man Star" בשביל להבין כמה שאנדרסון גאון - במופע נמכרו לראשונה המהדורות החדשות והמרתקות של חמשת אלבומיהם של סווייד, שכוללים בין היתר גרסאות דמו מעניינות ושונות לקלאסיקות של הלהקה.
מרתקת במיוחד היא הגרסה הגנוזה של "The Wild Ones", שכללה במקור קטע אינסטרומנטלי ארוך שיצר הגיטריסט הפורש ברנרד באטלר, שלוקחת את השיר למחוזות אחרים, שהיו מבטלים לחלוטין את היכולת שלו להיחשף כקלאסיקת פופ-רוק. אנדרסון, כנראה בהחלטה הטובה ביותר שעשה בחייו, השכיל להעיף את הקטע הזה ולהוסיף את הסיום ההמנוני של "Ho, If You Stay" בסוף השיר, סיום שעושה את השיר למה שהוא.
"New Generation" ו"The Beautiful Ones" העניקו למופע המצוין הזה את הסיום הסוחף שהיה ראוי לו, וההדרן המתבקש של "Saturday Night", שבו אנדרסון ירד אל הקהל, חתם שעה ועשרים של התרגשויות. מרגש לראות איך השירים האלה הגיעו לתל אביב נטולי אבק וקמטים.
העובדה שלא היו לסווייד שירים חדשים או אלבום לקדם, בתוספת מרחק הזמן, שיצר אצלם פרספקטיבה לגבי מה טוב ומה לא וגרמה להם להגיע אל הקהל עם האסופה הטובה והקטלנית ביותר שלהם, למרות שלא הייתי מתנגד לקבל גם את "My Dark Star" ו"The Asfalt World", אבל למה להיות חזירים.
