יש למוזיקה הישראלית ולזמר העברי הרבה מלחינים נהדרים, באמת, אבל נורית הירש יש רק אחת, המוזיקאית (שלצד קובי אושרת) מסמלת יותר מכולם את התהליך שעבר על המוזיקה המקומית בשנות ה-70' משירי ארץ ישראל לפופ מקומי, מבלי לוותר על השורשים, אלא להעמיק בהם. היא הושפעה ממוזיקה קלאסית, משירים רוסיים וצרפתיים, מלחנים בלקניים, והביא איתה גלים גלים של כישרון, כמו יורה זיקוקין דינור ללבבות של מאזיניה בארץ ובעולם. קשה להישאר אדיש ללחן כמו "נחמה" גם בפעם האלף, ואי אפשר להתווכח עם "עושה שלום במרומיו". אי אפשר שלא להתפעל מ"אהבתה של תרזה די מון" ולהתגעגע אל "הדרך היורדת אל הכפר".
נורית הירש ראויה לכל פרס ותואר אפשרי, על (על קצה המזלג) השירים הכה ישראליים שהלחינה לאילנית ("ללכת שבי אחרייך", "בשנה הבאה") ויהורם גאון ("בפרדס יד השוקת") לחווה אלברשטיין ("פרח הלילך") וירדנה ארזי ("אתה לי ארץ"), על להיטי האירוויזיון המנצחים ("אבניבי"), על תרומתה לקולנוע ("השוטר אזולאי", "תני לי יד") ולטלוויזיה ("קרובים קרובים"), ולעולם הילדים (מ"הבית של פיסטוק" ועד "דיג דג דוג"), על שיתופי הפעולה הפוריים שלה עם יורם טהרלב (תנו לו כבר את פרס ישראל, עוד בחייו בבקשה), אהוד מנור ז"ל ורחל שפירא, על הלחנים שלה לשירי לאה גולדברג וחיים חפר, דודו ברק ועמוס אטינגר, ועוד רבים וטובים.
שישה זמרים וזמרות מבצעים בכירים מהדור של הירש, רובם ככולם כבר חצו את גיל 60, התייצבו אמש על הבמה בחולון לשיר משיריה - אילנית שהירש הלחינה במיוחד לקול שלה (ובסך הכל רק לה הלחינה כ-80 שירים), ירדנה ארזי, שגם הנחתה באלגנטיות, ששי קשת שלא נגמר לעולם, רותי נבון המדהימה, רבקה זוהר עם העזר-כנגדה לירון לב ויזהר כהן החינני.
ליוותה אותם תזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של דודי זבה, שהעניקה לשירים של הירש את המימד החגיגי שהם כה ראויים לו. הירש היא מלחינה של הוד והדר, חן ונוי, ברק וניצוץ, והיה מענג לשמוע את הביצועים לשיריה. העיבודים בשירים רבים, כללו קטע נגינה של התזמורת בתוך השיר, שהיו עשויים בטוב טעם, ולא מסובכים מדי. הסימפונט היא תזמורת שמעבר למימד הקלאסי יש בה גם לא מעט גרוב וגמישות, ואלה אפשרו גם לחובבי מוזיקה קלה ליהנות מהליווי שלא היה כבד מדי. גם מקהלת "רון חולון" היתה שם לשירים מסוימים, והוסיפה עומק.
נורית הירש עצמה עלתה לבמה וליוותה בפסנתר את להקת חיל החינוך במחרוזת שירי להקות צבאיות שהלחינה. חבל שחלק מהסולנים במקהלה זייפו. אבל הם נשארו על הבמה לשיר נוסף, הפעם שיר שכול וגעגוע לחיילים שנפלו, ולשיר נוסף, "הורה של בת גולה" עם ירדנה ארזי, שהולחן למילותיה של חנה סנש ובוצע על ידי ארזי בחוסר טעם.
בכלל, ברגעים ארוכים מדי אמש ארזי תפסה את מרכז הבמה בשירים וקטעי קישור, עד שנדמה היה שאנו צופים במופע של ארזי ולא בערב להירש, ונדמה היה כאילו ארזי היא היא הזמרת ששרה הכי הרבה שירים של הירש ולא אילנית, שנדחקה בערב הזה לקרן זווית ובעיקר לתמונות הסיום. חבל גם שבשל אורכם של קטעי הקישור, הנאומים, הברכות וקטעי המעבר, נחסכו מהקהל לפחות חמישה שירים שהופיעו בתוכנית המקורית אך לא בוצעו, כמו "אדם אחר", "הבית ליד המסילה", "אהבת איתמר בן אב"י" ו"תני לי יד". ברור שצריך לתת את הכבוד המגיע לראש העיר, למנכ"לים ולמארגנים, וליורם טהר-לב (תנו לו כבר את פרס ישראל, לעזאזל) וברור שלכ זמר יש מה להגיד לנורית הירש באופן אישי, אך חבל שהערב החל באיחור וכך נמנע מהקהל המתמהמה ליהנות מעוד כמה שירים.
קשה להאמין שערב שכזה, על אף שהיה יפה, מכובד ומתוקשר (שודר בקרוב על המסך) הוא מה שאיתו ינצחו בני ה-60 פלוס ב"מלחמה מול הריאליטי והסלבס". והרי גם ארזי וקשת, נבון וזוהר, כהן ואילנית (ואפילו הירש) היו פעם "סלבס" או "כוכבים". אבל כשמצרפים לערב הזה את המופע משירי דליה רביקוביץ' שנערך בתאטרון חולון במסגרת פסטיבל "אישה", את המחווה לשירי המשוררים של אריק איינשטיין ב"שבוע השפה העברית" בראשון לציון ואת ערבי המחווה שיערכו הערב (חמישי) לנעמי שמר ז"ל וליעקב רוטבליט יבד"א - אפשר בהחלט לומר שהתרבות הישראלית, שהזמר והמוזיקה הם נדבך כה מרכזי בה, כן משיבים אש, לפחות בינתיים.
