מארק לאנגן ואיזובל קמפבל סגרו אמש סיבוב הופעות של ארבעה חודשים צפופים באירופה וארה"ב מול כ-800 איש במועדון בארבי תל אביב, יחד עם להקה נהדרת ומהוקצעת, ואולי מהוקצעת מדי.
כמעט ואינם מתייחסים אחד לשנייה בעת המופע
הקשר המוזיקלי בין לאנגן לקמפבל נולד אי שם בשיחה בין השניים בשנת 2005, כאשר האחד משחק את תפקיד הקפטן הממולח והצרוד והשנייה מנופפת לו מן המזח בקול חלוש אך חודר. שלא כמו צמדים מוזיקליים אחרים, המתח המיני אינו ניכר בין השניים, עד כדי כך שהם כמעט ואינם מתייחסים אחד לשנייה בעת המופע. שקועים איש-אישה בהגשתם את השירים, כל אחד אל מול סטנד התווים שלו.
האלבום האחרון והקומוניקטיבי ביותר של הצמד, "Hawk", מגלה מערכת יחסים שחסרונה בלט בשני האלבומים שקדמו לו, שהרגישו קצת כמו מפגשים חד-פעמיים מאשר קשר ארוך-טווח. מתוך אותו אלבום בלט במיוחד הביצוע ל"Come Undone", קלף מזל שנזרק על השולחן מוקדם (מוקדם מדי?) במהלך המופע והציג לראשונה את יכולתם הנהדרת של שני הגיטריסטים בהרכב המלווה. אפשר לומר אף שהשניים גנבו את ההצגה מהמופע המרכזי בפריטות מיתרים מרשימות וגרוב נהדר.
הקסם של לאנגן מרים את קמפבל
במהלך ההופעה חלוקת התפקידים היא ברורה - קמפבל מוארת, הבלונד מנצנץ והקול הקטן כובש את הנוכחים, ולאנגן נותר בחושך וצורב את הקול הכובש בגרון ניחר. הקסם של לאנגן מוכר בעולם ובארץ בפרט (זוהי הפעם השלישית שלו בישראל, לאחר הופעות נהדרות של הטוויילייט סינגרז, גאטר טווינז ועוד הופעה אקוסטית שלו לבד), וזהו אכן קסם נהדר זה. אומנם קמפבל כתבה את רוב החומר ל"Hawk", אך היה זה לאנגן שגרם לו להישמע לא כמו עוד פרויקט צד מבית "בל אנד סבסטיאן". הקשיחות שלו היא בדיוק מה שהיה חסר לדקיקות והנעימות המוכרת בפרויקטים של קמפבל, וזה מה שעושה את הצוות הזה כה מיוחד.
_c.jpg "איזובל קמפבל הופעה 1 (צילום: שי שרף)")
למרות זאת, ניכר היה כי מה שקסם באלבומי האולפן פחות עבד על במה. ההופעה הארוכה הייתה בחלקה הגדול מונוטונית וחסרת שיאים, ומה שבלט היה אווירה של נועם, ותו לא. לאנגן וקמפבל לא מתקשרים עם הקהל ובקושי "תודה" אחת נשמעה אל מול מחיאות הכפיים הסוערות שנמחאו לאחר כל שיר.
ההופעה היתה פושרת, עצוב שלאנגן ירד מהבמה
היחיד שטרח להודות ולשבח היה אחד משני הגיטריסטים המעולים, ובתום ההופעה טפח לנו על השכם והזכיר את מה שכבר ידענו, אך עדיין תמיד כיף לשמוע - בישראל יש קהל מעולה, חם ואוהב, ובגלל זה להקות אוהבות לחזור לכאן.
אבל גם אם ההופעה הייתה פושרת, קשה שלא להתעצב כאשר מארק לאנגן יורד מהבמה. הקול החרוך שכה מזוהה עימו יכול להפיל בניינים, לא משנה באיזה הרכב, ולשמוע אותו מקונן בלייב זה תמיד תענוג. "The Circus is Leaving Town" הוא דוגמא מצוינת לזה. דווקא הרגעים בהם האחד שר והשנייה דוממת, או להיפך, אלה היו הרגעים היחידים בהם העיניים נעצמו והראש נדד למחוזות שמעבר לדרום תל אביב.
