יה מאן!

ההופעה של הוויילרז היא מסוג החוויות החד-פעמיות שנדמה שחיכית להן הרבה מאוד זמן, אולי גם שנים, ולכן אתה צפוי ככל הנראה להתאכזב לנוכח תל הציפיות שבנית. הרי זו אמורה להיות להקת הליווי המיתולוגית של בוב מארלי האגדי, מלכי ג'מייקה, הראסטאפאריי, הג'ה וכל עולם המושגים המוכר ההוא, אלה שהמציאו כמעט במו ידיהם את הרגאיי, כמו שהוא מוכר ואהוב על ידי האדם הלבנבן.

והנה, על הבמה של הבארבי עולה להקה, שמבצעת את מיטב הקלאסיקות של בוב מארלי והוויילרז, אלה שכולם מדקלמים בעל פה, כמעט בלי צורך להתעמק, הישר מאלבום האוסף "Legend", זה שהפך לחובה בכל בית מערבי שנכבש זה מכבר לפני שנים על ידי החיבה למארלי ולמה שייצג. Jammin, One Love, Three Little Birds, I Shot The Sheriff, Stir It Up, Is This Love, Waiting In The Vain, Get Up Stand Up ועוד.

לא בשביל לפגוש את הוויילרז, אלא לחיות את הגעגוע

תופים, בס, גיטרה, אורגן ופסנתר, חצוצרה, טרומבון, סולן ושתי זמרות ליווי. הם מנגנים, הם שרים, הסולן אילן אטיאס מצוין, זמרות הליווי מצודדות, ואפילו "Family Man" הבסיסט האגדי שניגן עם מארלי נמצא. אבל אלה לא הוויילרז, אלא להקת קאברים שעושה וויילרז, ב-139 שקל לכרטיס. לכן, מראש, מי שהגיע אמש לבארבי תל אביב, עשה את זה בשביל הכיף, הקטע והאווירה. לא בשביל לפגוש את הוויילרז, אלא את מה שנשאר מהם, לחיות את הגעגוע, להתבשם מירוקת החולצה הצבאית של "פאמילי מאן", לשיר את ההמנונים, לרקוד, לעשן, לשתות, להראות לכולם את העיצוב החדש של הראסטה, האפרו או הדרדלוקס, יו ניים איט.

וכיוון שאין ציפיות, וכיוון שההופעה הזו נועדה כדי למכור לנו, ה"לבנים", את אותה כמיהה לשורש השחור, לג'מייקה, לרגאיי, כל שנותר הוא להתמסר לקטע, ליהנות. להרגיש, ולו לרגע, את מה שמרגישים עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם, שיושבים ברגע זה על הכיסא הקבוע שלהם, שותים את התה או הקפה הקבוע, מדליקים את השאכטה היומית שלהם, לוקחים עמוק לריאות ושומעים בוב מארלי והוויילרז.

הבארבי נראה די עמוס. קהל מגוון. צעירים ומבוגרים (עם עדיפות גדולה לצעירים, גילאי 20-3-), מעריצים וסקרנים, בנים ובנות, אפילו זוג שבא לדייט. פה ושם לבושים בצבעי הדגל הג'מייקני,, שחורים ולבנים, עם תסרוקות שמעלות את הסיכוי להידבק בכינים באלפי אחוזים. האוויר ספוג ריח של גראס. מהחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים נשארת רק הבדיחה. אם תצעק כאן "הלו, ראסטה!" לפחות 200 איש יסתובבו לראות מי קורא להם. על הלוח שמעל הבר כתוב "סטלה 27", כשהכוונה היא לבירה סטלה. מעניין כמה אנשים ניגשו הערב לברמנית וביקשו איזו סָטֽלַה ב-27 שקל.

בסוכה של הוויילרז, בארץ הקודש, כולנו אושפיזין

הוויילרז, למרות שהם לא המקוריים, מנגנים נהדר. רוב הזמן. הקצב די מונוטוני, באופן טבעי האגן זז מצד לצד, הרגליים, אחרי עשרות כוסות עראק עם קרח בשבת בבוקר עם מארלי והוויילרז ברקע אפשר לשתות עוד אחת כזו, חגיגית במיוחד, כשהדבר הכי קרוב לדבר האמיתי מופיע לפניך, איתך, מצדדיך. כפות תמרים ענקיות ושרשרות צבעוניות של קישוטי סוכה משני צידי הבמה. בסוכה של הוויילרז, בארץ הקודש, כולנו אושפיזין.

ההופעה נפתחת בתקלה טכנית ובמשך שלושה שירים ראשונים לא שומעים גיטרה. רק בשיר הרביעי פתאום היא צצה בסולו. עד השיר השישי "I Shot The Sheriff" העסק די רגוע, רגוע מדי. הוויילרז מנגנים חומרים שהקהל מכיר פחות, חלקם שירים של אטיאס, שמנסה שוב ושוב לעורר את השורות עם מחיאות כפיים וצעקות חוזרות ונשנות "בארבי תל אביב".

אבל אז נפתח הסכר, ומסיבת הרגאיי של הוויילרז, שכולנו דמיינו עשרות פעמים, צוברת תאוצה עם אותה שרשרת להיטים שנשמעת כמו שציפית שתישמע, חיה נושמת, טרייה, מוזיקה שלא תמות לעולם. הקהל משתולל, רוקד ושר, והסולן אילן אטיאס, לא עוזב אותו לרגע.

בכלל, אטיאס הוא סוג של נסיך רגאיי מהזן החדש. שר בקול הצרוד שמזכיר כל כך את המקור. רוקד, אנרגטי, נותן שואו, מדבר עם הקהל בעברית חופשית, מטרטר, מעודד, לא מפסיק, מקפיץ אותו באוויר כמו מדריכת אירובי בקלאב הוטל לוטראקי קינגסטון. המראה שלו, עם הזקן, השפם והכובע הצבאי, מזכיר את צ'ה גווארה, ומראה לנו מי המקור שעליו נבנה עמרי גליקמן, סולן "התקווה 6" שעוד יצוץ בהמשך.

גוש אחד של רגש, גוש אחד של רגאיי

בפתיחת ההדרן מסביר אטיאס על תוכנית מניעת הרעב של האו"ם, שהלהקה היא חלק ממנה ומבקש מהקהל לרכוש צמידים להצלת ילדים. אחר כך הוא מבצע רק עם הגיטריסט שיר שאמור "לאחד את כולנו".

ממנו הוא עובר ל"Redemption Song" וכל הקהל שר איתו. ומהמנון גדול אחד למשנהו - "No Woman No Cry" באמת מאחד את כל הבארבי לגוש אחד של רגש, האורות כבים והקהל מדליק את המציתים. אז מגיע Get Up Stand Up ושוב מרים את הבארבי לתקרה. ב"אקסודוס" עולה כמעט משום מקום עמרי גליקמן ושר עם אטיאס, הנה הם יחד המקור והחיקוי. הראפ של גליקמן, שילוב של אנגלית ופאטווה ככל הנשמע, מוסיף הרבה לשיר. הוויילרז מותחים את הנאמבר על פני 20 דקות, לא פחות, במהלכן מוצגים כל חברי הלהקה ונותנים איש איש סולו נהדר על הכלי שלו.

זה כמעט כמעט הסוף. אחרי עוד שני שירים פחות מוכרים וסך הכל 23 נאמברים הם יורדים. מעל לשעתיים של הרגאיי הכי טוב בעולם זרמו באוזניים ובשאר אברי הגוף. שרק יהיו עוד ערבים כאלה.

• בארבי תל אביב
• בוב מארלי
• הופעות חו"ל בישראל
• רגאיי