אחרי מספר אלבומים מוערכים ומצליחים בשפה האנגלית גבע אלון החליט לחזור הביתה. לצערי, לאחר המון האזנות לאלבומו החמישי, "תהיי איתי", אני יכול לומר שהוא חזר יותר מדי הביתה. היוצר הרוקיסטי ומלא הנשמה הזה כמעט ונבלע במה שנקרא מוזיקה "ישראלית". האלבום מלא בשירים שיעברו את מבחן גלגלצ ויהיו נעימים לכמה שיותר אוזניים, אך לא יקרע את הצורה ליותר מדי נשמות. בנוסף לכל אלה, ההפקה של עמיר לב הפכה את ״תהיי איתי״ למעט מונוטוני ואיכשהו אפילו לחסר רגש. השירה טכנית, הנגינה עושה את העבודה, וכל החוויה מסתכמת לאלבום טוב, לפרקים אפילו טוב מאוד, אבל לא מדהים.
ואז גבע אלון עולה לבמה עם חבורת מפלצות הגיטרה שלו. וזה כבר סיפור אחר לגמרי. ההופעה של גבע אלון אמש בבארבי הייתה של אמן שיותר מהכל הוא חיית במה אמיתית. שתיין גיטרה כבד, שהוא וחבריו נהנים להתפלש בוויסקי הסמיך, שהוא רוקנ'רול בלוזי, שנבנה על אלתורים נפלאים של נגנים מאוד מיומנים ויצירתיים. הם נראים כמו שצריך, כולם עם השיער הארוך, הג׳ינס הצמוד וחולצת הטי הזרוקה, ויותר מהכל הם נשמעים כמו שצריך - כמו שכירי חרב מיומנים שבאו לנסר לכם את הלילה. נינג׳ות של מיתרים וקלידים. זה היה סאונד משובח של אלבום הופעות אדיר, שלטעמי מוצלח פי כמה מגרסת האולפנים, אך כזה שכאילו ובאמת והוקלט בסטודיו מרווח ולא מול קהל חי.
אלון וחבריו אפילו לא טרחו לנסות ולשלהב את האנשים שמולם, אלא פשוט היו עסוקים בלעשות את הדבר שמהצד נראה שהם הכי אוהבים - נגינה מדהימה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בדקה-שתיים של אלתורים מופלאים לקראת סופו של כל אחד מהשירים. והקהל? הוא לא בא לניסורים, הוא בא לנענועי ראש עדינים. הבארבי לא היה מלא, אך היה רחוק מלהיות ריק. מאות אנשים שנתנו ללהקה לעשות את שלה. הרוב המוחלט של האנשים אפילו לא נע או זע לאורך ההופעה כולה.
השירים עצמם הם כאמור טובים עד טובים מאוד בחלק מהמקרים. "רמת גן" מוצלח ו-"קול קורא" מוצלח והם כולם למעשה מוצלחים, כמו עבודה של תלמיד טוב שלא רוצה את ה-100 ומבסוט על ה-90 שלו, שהגיע לאחר עבודה, אבל לא הקרבה או התאבדות על המשימה. אבל זו רק דעתי כמובן. אני בטוח שרבים יחלקו עליה. מאידך גיסא, אני סמוך ובטוח שמעטים יטענו שיש בכל מה להשוות בין הליריקה למה שיפתח שחף, צוק דבוסק, אסף רייז ואמיר פרי עשו על הבמה אמש לצד סולנם המוכשר - הם פשוט הביאו בראש. אני יודע שכתבתי את זה כבר מספר פעמים, אבל היו שם כמה קטעי סולו אגדיים, בעיקר כששחף וגבע אלון נעמדו זה לצד זה והפרו אחד את השני עם ג׳אם סשן אחד גדול.
לקראת סוף ההופעה, לפני ההדרן, עלה עמיר לב, שהפיק את האלבום כאמור, ולקח את המיקרופון. גם שיריו זכו לתיבול חריף בדמות הנגינה המעולה. צריך לומר ש"עננים שחורים" ו"חבק אותי" הם גם ככה קטעים פשוט יוצאי דופן, אך בהופעה שכזו המילים לוקחות מקום משני לנגינה, שהייתה מאפילה גם על שירים טובים פי כמה.
להדרן אלון עלה במטרה של ריצוי הקהל שמלווה אותו כבר שנים לא מעטות וצ׳יפר את כולם עם חמישה שירים באנגלית, מאלבומיו הראשונים. בהם השירה כבר באה מעט יותר לביטוי, אך גם "The Wind Whispers" ו-"She Calls My Name", שאותם גבע ביצע לעילא ולעילא, עדיין זכו לפיצוץ של נגינה, שבאמת מיצבה את ההופעה הזו כפנינה של ממש, אפילו למי שלא מכיר את האלבום המדובר על בוריו.
רשימת השירים במופע: קול קורא, כוכב אחר, האור בחשכה, מדף לדף, רמת גן, אין שם חורף, תהיי איתי, הכפתור האפור, עננים שחורים (עם עמיר לב), ים שקט (עם עמיר לב), חבק אותי (עם עמיר לב), אבא.
הדרן: שנינו זה לא סתם, Days of hunger, come race me, indian friend, the wind whispers, She calls my name.
צפו בקטעים מהמופע:
קול קורא
צילום: באדיבות יובל אראל
אין שם חורף
צילום: באדיבות יובל אראל
