תמיד פנטזתי על אתר שיציע לי מבדקים פסיכולוגיים שיבחנו את כל התכונות הנדרשות כדי לקבוע את המוזיקה שהכי מתאימה לי באותו רגע. ימקמו על סקאלות את מידת הקונפורמיות, הפתיחות, המורכבות הרגשית, הצורך בריגושים, הסבילות לעמימות, הקלילות או הכבדות, העדינות והכוחניות. שישקללו את מה שצריך יחד עם מדדים פיזיולוגיים כמו קצב פעימות הלב ולחץ הדם, וינגנו לי את האלבום המושלם לאותו רגע. התדר, הבי.פי.אם, הטקסט, הקול של המבצע, אורך השירים, הסאונד, האווירה שאני זקוקה להם.
במשך כמה שנים טובות בשנות התשעים, אין ספק בכלל שהאתר הזה היה מניח בפני את פורטיסהד, מאסיב אטאק וטריקי, ובטח גם שולח אותי לגור בבריסטול. תיכון, אתם יודעים, הזמן שבו מסתובבים בעולם קצת עצובים, או שבורי לב, או סתם מהורהרים. אבל בואו לא נכליל. מסביב היו כאלה שצחקו על הטריפ הופ, שקראו לו מוזיקה של בתי קפה, וקשרו לו כל מיני תארים כמו "הפוך עם קצף", אבל המלנכוליות הנעימה - שאכן השתלבה עם אלמנטים רומנטיים כמו זגוגיות מכוסות אדים, גשם וקרואסונים - חיפתה על תהומות של בדידות, חוסר אונים וניתוק. ומי שלא יכול לשמוע את זה בקול השבור של בת' גיבונס, בעצבות המעושנת של שרה נלסון ובאפלוליות המטרידה-חשקנית-מסוממת של טריקי, לא מבין כלום במוזיקה ובטח שלא בקפה.
יומיים אחרי שהאפגן וויגס הרימו את הבארבי, מגיע זמנו של האיש שהבסים באלבומיו עושים חשק לעשות סמים ולהזדיין, לא בהכרח בסדר הזה. אני לא יכולה להגיד שאני לא מתרגשת, בייחוד כי אני מרוצה מאוד מהאלבום החדש שלו, "Adrian Thaws", שאליו זרק גם קטעי ראפ מעולים, רוק מכוסח שמתקרב לפרודיג'י ורגאיי אדום-צהוב-ירוק-מתוק.
בעשר ורבע זה מתחיל. אדריאן ת'וז, a.k.a טריקי, מלווה בזמרת, מתופף וגיטריסט, עולים לבמה. הוא מפנה אלינו את הגב ומתנועע. זה נמשך כמה זמן. בדקות שאחר כך, כשמגיע "Overcome", אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, ולא מתניע, מתבררים כמה דברים: 1. אם מישהו עשה סמים קשים זה לא אנחנו, זה הוא (אבל יכול להיות שהוא סתם מתגרד מתחת לחולצה בלי הפסקה, עושה תנועות מוזרות עם הלשון ושוכח לעתים להוציא קול כשהוא מניע את השפתיים). 2. אין שום סקס אפיל על הבמה (לא, באמת, שום כלום). 3. אין גם שום גיטרת בס על הבמה (ברצינות?). 4. ההופעה הזאת מאכזבת (מאוד).
כמה נקודות אור: הקהל מרוצה כשהוא מספר שניסו לשכנע אותו לא לבוא לישראל, "אבל שילכו להזדיין", הוא אומר, "אנחנו נעשה מה שבא לנו מתי שבא לנו"; אחרי חצי שעה העניינים קצת משתפרים. עם קאבר אנרגטי ל"Now I Wanna be Your Dog", ובעיקר בגלל רצף שירים מהאלבום החדש – "My Palestine Girl", שבו יוצא טריקי בעקבות הנערה הפלסטינית שלו לטיול בעזה, ומקבל הרבה מחיאות כפיים וקריאות התלהבות מהקהל. אחריו "Lonnie Listen" המצוין, שמוציא את "What We Gonna Do" העצוב של Bugle הג'מייקני לסיבוב. ו"Nicotine Love", למרות הניסיונות להרוס אותו; וגם בקושי שעה עוברת עד שההופעה נגמרת ומתחיל ההדרן, כך שעוד לא חצות ואני בבית. ואם זאת נקודת אור בהופעה, אז היא מגיעה מנורה אדומה. "כל הזמן אבוא מעכשיו, אבוא בחודש הבא", הוא מבטיח הבטחות של מי שאינו סובל מפיכחות יתר כשהוא יורד מהבמה, בלי לטרוח להציג את הלהקה. אני לא הכי בטוחה שכדאי.
