איתי לוי מילא אתמול לראשונה בחייו את היכל מנורה. 8000 איש עם צמידים על היד, שהחליפו אורות בדיוק כמו בקונצרטים של קולדפליי, רכשו את כל הכרטיסים, והביאו אותו למעמד "סולד אאוט" באצטדיון היוקרתי. בכך מצטרף לוי לרשימה מאוד צנומה ואקסקלוסיבית של אנשים שמילאו את ההיכל הזה.
בקרוב ימלאו שלוש שנים למהפכה הגדולה של הפופ הישראלי החדש. זו שהתחילה בפריצה המטאורית של סטטיק ובן אל תבורי, והתייצבה כשעומר אדם ועדן בן זקן הפכו לכוכבי העל של המוזיקה הצעירה. כל החבורה הזאת כבר כבשה את היכל מנורה, וכעת מצטרף אליהם לוי. הישג לא קטן, מה גם שלוי הוא הצנוע, והפחות מוכר בחבורה המכובדת. זה שמבוגרים עוד לא בדיוק הבינו מי הוא. לא במקרה היה הגיל הממוצע של הקהל בהיכל בסביבות 22-25. זה דור חדש ויש לו אלילים חדשים, ולוי הוא ללא ספק אחד מהם.
קל היה לחוש בהתרגשות שלו כשהוא עלה לבמה. אולי זו הסיבה שביקש ישר מכל הקהל לקום, כאילו כדי להיות בטוח שהם שם איתו. ולכן גם פתח במחרוזת קצבית ובה "הפוך", "שריקות" ו"נשב ונדבר". כולם שירים שגם מי שאינו זוכר את שמם, שמע אותם מתישהו ברדיו בשנתיים האחרונות. לוי אולי צעיר, אבל לא בלתי מנוסה. הוא השתלט בקלות על הבמה הגדולה, נע בחופשיות בין התזמורת הגדולה (11 נגנים ו2 זמרי רקע) לקדמת הבמה, כשהוא מפלרטט, מעטנז ומה לא.
ב"מה עובר עליך", "הי את" ופתאום אהבה", הקהל כבר היה לגמרי שלו, שר איתו את כל המילים. וכשהגיעה "מסיבה בחיפה" היה ברור שלוי יכול לסמן "וי" גם על האולם הענק הזה. ולא במקרה. לוי הוא זמר מצוין, עם קול יפה וחזק שהוא שולט בו היטב. הוא מפטפט בקלות עם הקהל, מקדיש שירים לאימא שלו, ועושה כל מה שצריך במקצוענות וטוב טעם.
קשה להימנע מההשוואה למנטור שלו, אייל גולן. יש הרבה קווים מקבילים באופן השירה שלו, אבל לוי הוא לא חקיין של גולן. יש לו את האופי שלו, ובדרכו השקטה הוא בונה לעצמו פרסונה מרשימה ומעניינת. באחד מקטעי השיא, הוא קרא לגולן שישב בשורה הראשונה וזה הצטרף אליו לחלקיק דואט. (שר שתי שורות מתוך "חתונת השנה" ליתר דיוק). דווקא כשהם שרו זה מול זה, היה ברור שלמרות הדמיון יש גם מספיק שוני.
"חתונת השנה" היה הפתיחה למחרוזת חפלאית שהכילה גם קטעי קלאסיקה כמו "ידיים למעלה", והזכירה שגם אם המעטפת היא פופ ישראלי עכשווי, לוי הוא זמר מזרחי משובח שמבין את המסורת שמתוכה צמח. מיד אחר כך עלו להתארח "היהודים", שלוי הסביר כמה הוא מעריץ. כשהם שרו ביחד את "אצלך בעולם" הנפלא של מאיר בנאי, היה קל לראות את הקשר בין המוזיקה הים תיכונית לרוק הכבד. היה שם רגע מעולה.
לקראת הסוף, כמו שמקובל במופעי הענק בישראל, הכל הפך למסיבה ענקית עם ביטים אלקטרוניים. אם לחזור למהפכת הפופ של דור הסטטיקים, אחד המאפיינים שלה הוא החיבור בין מוזיקה מזרחית לEDM. אין כמעט מופע ישראלי גדול, שלא מסתיים כיום באווירת מסיבה, בין אם זה אצל עומר אדם, אייל גולן או עברי לידר. הביטים האלקטרוניים מתערבבים מצוין גם עם שיריו של לוי, וזה הגיע לשיאו בשיר הסיום. לוי בחר לבצע את הלהיט הגדול ביותר שלו "שתישרף האהבה" שהוא במקור בלדה, כקטע מסיבתי, שבו התערבבו סימפולים מתוך "seven nation army" של "The White Stripes", לצד מוטיבים מתוך "אינתא עומרי". זה היה לרגעים לטיני, לרגעים מזרחי, ובעיקר מרים באופן ששלח את הקהל לגשם שחיכה בחוץ, עם מצב רוח מרומם.
איתי לוי הגיע להיכל מנורה בשלב יחסית מוקדם בקריירה. זה אומר שהרפרטואר שלו עוד לא מושלם ולא ענק. רמת שיריו אינה אחידה. הוא לא הצליח (וגם לא ניסה במיוחד, וחבל) לייצר רגעי שיא מרגשים, או לתת ביצוע קורע לב לאיזו בלדה. אווירת המסיבה התחילה מוקדם מידי. אבל כל אלה דברים שקל מאוד לתקן. מה שיותר חשוב, לוי הוא כריזמטי, מתוק וקל לאהוב אותו. הוא מתנהל ומנוהל נכון, ולכן קל להמר, שהוא עוד ישוב להיכל ביד אליהו, לא מעט פעמים בחייו. בכל מקרה, את טבילת האש הראשונה, הוא עבר בהצלחה.