אביתר בנאי הוא נסיך. אני יודע שהמילה הזאת קצת שונמכה בשנים האחרונות, ובכל זאת. יש משהו בדמותו הנזירית, הצנועה, שמעורר אמפתיה מיידית. ביום חמישי האחרון הוא עלה על הבמה בבארבי, בחולצת שבת לבנה, התישב ליד הפסנתר ופתח את ההופעה החדשה שלו עם "תתחנני אלי" ו"יש לי סיכוי". שני השירים האלה, מתוך אלבום הבכורה המופתי שלו, הם כל מה שאדם צריך כדי להתאהב באביתר בנאי. כל השאר זה בונוס.
ולכן הרעיון לתת אותם, ככה בפשטות, ישר בתחילת ההופעה, יכול היה להיחשב למהלך לא נבון. אלא שבנאי יוצא עכשיו לסיבוב הופעות חדש, שבו הוא מבקש לחלק את הבמה עם תמיר מוסקט, שהוא לא סתם מפיק מוזיקלי, אלא איש שמביא איתו תפיסת עולם, והמפגש ביניהם, אמור ליצר משהו חדש לגמרי. על עטיפת השיר "רחמים" שיצא לפני חודשיים, הם מצולמים וחתומים ביחד, כשני יוצרים. כך שהפתיחה הזו היא אולי הדרך לאפשר לקהל להתרגל רגע, ואז לקחת אותו למסע החדש.
ואכן אחרי שני השירים האלה עלו לבמה הגיטריסט איתמר ציגלר הקלידן רעי חרמון ומוסקט שניגן כל הערב על כלי הקשה, ונתנו לערב כולו גוון מוזיקלי חדש. הם המשיכו ב"יפה כלבנה", "לילה כיום יאיר" ו"מנגינה" שקיבלו ממוסקט, בעמדת המפיק המוזיקלי, טיפול עכשווי יותר בניחוח מעט אתני. ומסתבר שהשירים יוצאים מרווחים.
בהמשך בנאי שר כמה שירים חדשים ובהם "מזמור לדוד", נסיון ראשון שלו להלחין תהילים, "רחמים" שכבר מתנגן ברדיו, ושיר בשם "מכור", שהטקסט שלו מתמודד יפה עם מצוקות שנחשבות חלק מהעולם החילוני, מבלי להציק עם תפיסות עולם דתיות. השירים האלה נשמעים כמו התחלה של כיוון מאוד מעניין.
זה הרגע לומר, אני לא משתגע על הגל החדש של המוזיקה האמונית בישראל. באופן כללי, שירים עם פסוקים מהתנ"ך מורידים לי. ובעיני רוב האמנים מהגל הזה, נשמעים כמו רבנים מיסיונרים בתחפושת, שכל מטרתם להביא אותך לעשות אצלם שבת ולגלות סוף סוף את האור. מזוית אחרת, יש לי תחושה שהשמרנות, הסגירות ושלל איסורי העולם הדתי, מצמצמים את הסקרנות המוזיקלית, ואת הפתיחות של האמנים האלה לחידושים.
יש סיכוי שההתמסרות של בנאי למוסקט, נובעת מההבנה שלו שאולי יש בחיים הנוכחיים שלו הרבה אור ואושר, אבל גם משהו מצמצם. ובאינסטינקט נכון, הוא גרר פנימה עוד יוצר שהפך את רוב השירים בערב למשהו רענן טרי, ומוצלח מאוד. כך למשל "אותיות פורחות באוויר" ו"תחרות כלבים".
אז לאביתר בנאי יש כיוון חדש ומרענן, שזה טוב להופעות ומקפיץ, אבל בסופו של דבר, הוא נשאר אביתר בנאי. האיש שעומד על הבמה ושר כמעט כל הזמן לרעייתו, שהגיעה קצת אחרי תחילת ההופעה והתישבה בעדינות בין התאורן לסאונדמן. בנאי מסתכל עליה, פניו מלאות אור ואושר, ואתה יכול ממש להרגיש שאתה בטעות אצלם בבית. וזה הקסם שלו, היכולת לתת לך תחושה אינטימית, כמעט של נגיעה.
לקראת הסוף הוא שר את "אל תלכי מכאן" של אחיו מאיר בנאי, ובהדרן את "עד מחר" וסיים בביצוע המכשף שלו ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך. שירים נהדרים, בביצועים משובחים. אני לא רוצה לפגוע, אבל בעיני הקטע החלש בערב היה "מזמור לדוד". אני לא בטוח שבנאי כבר משוחרר מספיק כדי להלחין תהילים באיזו קלילות, כאילו זה טקסט לשיר רגיל. וחבל. אבל יתכן שאני טועה, אולי כשיוקלט השיר הזה ישמע יותר הגיוני.
מה גם שזה לא משנה את המהות. אביתר בנאי הוא מהיוצרים האלה שמחבקים את הקהל שלהם ונוסכים בו חום, בטחון והמון אהבה. "התרגשות גדולה" הוא מלמל כמה פעמים לאורך הערב. אכן "התרגשות גדולה".
