ד"ש חמה מ-1970: מה שלום חנוך עשה וגלי עטרי צריכה לאמץ?

תהליכים ארוכים של שנים מצטמצמים בסוף לרגע אחד מכונן או במקרה שלנו למשפט אחד. "היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום". המשפט הזה שכתב אבי אוחיון לפאר טסי הוא, אם להתפלצן קצת, קו פרשת המים של הטקסטים בפופ הים תיכוני. אוחיון לא היה הראשון, שהשתמש בדימויים מחיי היום יום, בדיסקים האחרונים של אייל גולן יש לפחות עשרה שירים שזה הכיוון שלהם. אבל רק כשהכל התחבר שם עם החום, איזה חום, הקפה ודרך השלום, נולד הז'אנר החדש של הפופ המזרחי המלרלר. אם לנסות לקרוא לזה בשם.

לא מפתיע שאייל גולן, האיש שנותן כבר כמעט עשור את הטון באגף המוביל במוזיקה הישראלית, מוציא עכשיו אלבום חדש שבו הטקסטים הם הדבר הכי בולט. אותו אבי אוחיון הוא שכתב את "שישי בצהרים", שיר שמתאר איך ההוא מ"דרך השלום" והחברים שלו יורדים לים בסוף השבוע. פאר טסי עצמו כתב את "השמים הם הגבול", בלדת אהבה ים תיכונית קלסית, שבה הטקסט הוא מהז'אנר הרגיל של שירי אהבה, אבל עם סוג של עדכון, ובעיקר של הגדרה מחודשת של דרך הכתיבה.

אין דרך להמעיט בהשפעתו של שלמה ארצי על המוזיקה הישראלית בכלל ועל הפופ הים תיכוני בפרט. אפשר לדון בשאלה למה זמרים מהז'אנר הים תיכוני אימצו מהרוק הישראלי רק את שלמה ארצי, ואין להם שום גישה לשלום חנוך או יהודית רביץ ואפילו לא לפוליקר, אם לתת כמה דוגמאות בולטות. אולי זה קשור בכך שארצי הוא יותר פופיסט, ופחות רוקנרול. ואולי זה קשור לכך שארצי היה במשך שנים חשוד על ידי קובעי הטעם בזיוף, בכך שהדימויים שלו חסרי משמעות, וכל מיני שטויות שאנשים באייטיז התעניינו בהן. ייתכן שהקהל המזרחי מצא בו בן ברית, דווקא בגלל היחס המזלזל של האליטה של אז.

בכל מקרה נדמה לי שרק אחרי "דרך השלום" אפשר לקבוע סופית שהזמרים המזרחים מצאו את הדרך שלהם לתרגם את הטקסטים של שלמה ארצי לצורכיהם. ובדיסק הזה אייל גולן מעלה את הכל בעוד דרגה, עם ארבעה שירים שהם, תנשמו עמוק, רוק ישראלי. "אל תלכי", הוא הראשון שמופיע בדיסק, והוא מתחיל בגיטרת רוק כבד, אבל בהמשך הוא מתערבב עם המקצבים המוכרים והופך לרוק מזרחי.

מיד אחריו מגיע "האהבה הישנה שלי" שכתבו נעם חורב ולרן בינמין, שהוא לחלוטין של בלדת רוק ישראלי תקנית, גלגלצ"ית לגמרי, תקראו לזה איך שבא לכם. אותם שניים כתבו גם את "תזרוק לים" שהוא להיט רוק אפרי, שכל רוקר ישראלי מאז שנות התשעים ועד היום היה שמח להכניס כלהיט מוביל לאלבום שלו. את חטיבת הרוק סוגר עוד שיר של אבי אוחיון "לטרוף את העולם" שגם הוא להיט מקפיץ בסגנון רוק ולא מזרחי כלל. מה שכן, חטיבת הרוק הזאת מתחננת למפיק מוזיקלי מהעולם ההוא. אולי הגיע הזמן שגולן יעשה את הצעד ויעבוד על שירים גם עם מפיקים שאינם מאזור הנוחות שלו.

הבעיה עם אייל גולן היא החובה שהוא מרגיש לקהל הביתי שלו, לא להתקיל אותם בשינויים קיצונים מידי. אם מוסיפים לזה את העובדה שכבר כמעט עשור הוא מוציא דיסק כל שנה ובו לפחות 15 שירים, התוצאה היא שצריך מאוד להתאמץ כדי להבחין שחטיבת הרוק הזאת מסתתרת בתוך הדיסק החדש. ואם חלק מהשירים האלה לא יצאו כסינגלים, העולם בכלל לא יידע. שכן גולן, כמו גולן, מביא במקביל מנה גדושה של שירים מזרחים קלאסיים, כך שמי ממעריציו שלא סובל רוק כלל לא ישים לב.

חטיבת השירים החפלאיים בדיסק החדש מתאפיינת בכך שהשירים כמעט כולם מופקים ומושרים באווירת צלילי הכרם של פעם, עם נטייה למוזיקה ערבית כבדה. מה שהופך אותם ליותר סקסיים ופחות במשקל נוצה. אופיר כהן כתב את "מילה טובה", שבקלות יכול היה להיות להיט של זוהר ארגוב. גולן גם שר אותו מעט יותר נמוך משהוא שר בדרך כלל, מה שמוסיף לו עומק בשירה. "תחייך" המדליק של רביב רם בן מנחם ועינת הולנדר, מעט יותר ערבי, מרפרפר לג'ו עמר והאגף המגרבי. "קנה לך חבר" של חנן שמעון ודניאל חן היה יכול לפני ארבעים שנה להיות שיר מנצח של דקלון.

ויש כמובן את הבלדות כמו "שקרים" שפותח את הדיסק. בלדת אייל גולן קלאסית, מהסוג שהפך אותו לאייל גולן. אם ייצא כסינגל, השיר הזה יכול להיות הלהיט הרדיופוני של התקופה הקרובה, בטח עד שיתחיל הקיץ. "שוב לאהוב" שכבר יצא לפני כמה חודשים הוא להיט של יוסי גיספן ועדי ליאון, מהשירים האלה שמתלבשים להם בול פגיעה.

אייל גולן מקשה מאוד על מבקרים לדון בדיסקים שלו. הדחף להוציא כל שנה מעל 15 שירים חדשים, מייצר הצפה שגם פקיד ארכיון מנוסה יתקשה להסתדר איתה. הכמות במקרה הזה מעט משטיחה את כיווני ההתפתחות, מכיוון שבכל אלבום יהיו תמיד גם מספיק שירים צפויים וקלישאתיים שיספקו את הקהל הרחב, שאין לו שום כוח לשינויים או לניסיונות, ובלדות יעילות כמו "חיים אחריך" הם כל מה שדרוש להם כדי להמשיך להעריך את המוזיקה.

ובכל זאת בואו ננסה. "בסוף כל יום" הוא הדיסק החמישי של גולן בעשור הנוכחי. אפשר להגדיר את החמישה האלה כפרק בקריירה שלו, הפרק שבו הוא הפך לדמות הדומיננטית במוזיקה הישראלית כולה. הדיסקים האלה גם מתאפיינים בגישה אחרת וחדשה לבחירת השירים. הם פחות "יפיופה" ו"זה אני" ויותר "כשאחר" ו"כשאת איתו". הפעם כאמור הכותרות הן: רוק ישראלי ועליית מדרגה בתחום הטקסטים. מעבר לכל זה יש את שירתו של גולן, שהיא באמת במיטבה. הפעם הוא מוסיף הרבה באזורי הטונים הנמוכים שלו, מוסיף עומק לשירה, וזה באמת תענוג גדול.

(ארבעה כוכבים)