את יהודה פוליקר פגשתי בפעם הראשונה דרך יעקב גלעד, באמצע שנות השמונים. שניהם היו בעיני גאונים ומסעירים. אהבתי אותם מאוד, למעשה די הערצתי אותם, והתיידדנו. גלעד היה האיש שהכיר לי את מוריסי. חלקנו בשמחה את הגאווה שלנו, שהייתה אז קצת שונה מהיום, יותר עמומה ופחות פומבית. בתחילת שנות התשעים נהיה ברור שחייבים לצאת מהארון ולאט לאט מצאנו את עצמנו משני הצדדים של מתרס.
את עברי לידר פגשתי בפעם הראשונה אחרי צאת אלבומו השני "יותר טוב כלום מכמעט". השנה הייתה 1999. זה היה כמה חודשים אחרי שפגש לראשונה בחייו את יעקב גלעד ויהודה פוליקר. גלעד הפיק את סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום. עברי, כמוני, העריץ אותם לא מעט.
עברי ואני הפכנו במהירות לחברים טובים מאוד. אבל לכל דבר יש מחיר. החברות איתי, עלתה לו בניתוק היחסים עם פוליקר וגלעד. מאז עברו 15 שנה. עברי ואני עדיין חברים, וטוב שכך. אני אוהב אותו מאוד. פוליקר ואני היינו ליריבים גדולים. רק לאחרונה, אחרי יציאתו מהארון, היה בינינו סוג של פיוס.
לכן כשעברי סיפר לי שהוא הזמין את פוליקר להופיע איתו ביום הולדתו הארבעים, התרגשתי מאוד, אבל ממש. השניים האלה לא הופיעו מעולם ביחד על במה, ומי כמוני יודע, כמה הקשר ביניהם טעון. ההופעה אתמול הייתה לכן, מין סגירת מעגל גדולה שכזאת. בתור ילד עברי היה עומד בחדר שלו, ופורט על מטקה, כאילו הייתה גיטרה, שירים של "בנזין". עכשיו הוא עם פוליקר על במה, כשהם שני אמנים בוגרים.
האלבום "אפר ואבק" הוא אחת מיצירות האמנות המשמעותיות ביותר שנוצרו בישראל. "יום בהיר, ריחות לילך, בין חורבות העיר שלך", אלה המילים שפותחות את שיר הנושא. אימא של עברי לידר היא ניצולת שואה. גם האימא של יעקב גלעד, שכתב את מילות השיר היא ניצולת שואה. גם אימא של פוליקר הייתה ניצולת שואה. האימהות והשואה הן מוטיבים מאוד מרכזיים בנפשם של שלושת היוצרים החשובים האלה. כשעברי לידר התחיל לשיר אמש בהופעה את "אפר ואבק" מייד עמדו לי דמעות בעיניים. אני חושב שגם לו.
עברי לידר ויהודה פוליקר- אפר ואבק (צילום: Roni)
חמישה שירים הם שרו ביחד, כולם שירים של פוליקר, והם נבחרו בקפדנות שהיא מלאכת מחשבת. "אפר ואבק" הוא שיר השואה. ומיד אחריו בא "איך קוראים לאהבה שלי", אחד השירים המפורשים יותר של פוליקר, שנכתבו לקראת יציאתו מהארון. "וזאת בועה מאוד קטנה, וזה אני וזה אתה" שרו השניים בפינג פונג וגם השיר הזה, קיבל פתאום משמעות חדשה.
פוליקר הוא גבר גדול, שעומד עם גיטרה ומעביר את כל הרגש דרך הבעות הפנים. לידר, הוא ספורטיבי ותזזיתי על הבמה, ועם השנים הוא למד להשתמש נפלא בידיו ובכל גופו, כדי לעשות ג'סטות גדולות בזמן השירים. לכן פוליקר עמד במקומו ושר, ולידר הסתובב סביבו, כשמדי פעם הוא מתקרב ומניח יד על כתפו. לידר אוהב גברים גדולים. גם זה היה שם על במה.
עברי לידר ויהודה פוליקר - פחות אבל כואב (צילום: Roni)
השיר הבא היה "פחות אבל כואב" אחד מלהיטיו הגדולים של פוליקר למילים של יהונתן גפן. שיר מהתקופה שבה הנטייה המינית עוד באה ברמזים קטנים ודקיקים בשירים. אחר כך הם שרו ביחד את "כפיים" והיכל התרבות כולו כבר עמד על הרגליים. השיר האחרון היה "התחלה חדשה" של "בנזין" עם השורות האלמותיות "החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים" והיה ברור ששניהם יודעים על מה הם שרים. שהמפגש בינהם הוא ראשון אבל לא אחרון.
אני לא יכול להסביר כמה מרגש היה המפגש הזה, של שני הזמרים ההומואים הכי חשובים בישראל. זה שאני מדגיש את ההומואיות, יכול להשמע כהקטנה, כי הרי שניהם אמנים חשובים בלי קשר לנטיה שלהם. כמו שאומרים, למי אכפת. אבל זה לא ככה. כי אצל שניהם ההומואיות היא אלמנט מאוד חשוב בקיום שלהם, אלמנט שהשפיע מאוד על חייהם ועל הקריירה שלהם. וכשהם שרו אתמול בפעם הראשונה ביחד זה היה רגע מאוד משמעותי עבור שניהם, וגם עבורי.
עברי לידר ונתן גושן בהיכל התרבות - הייתי כאן (צילום: Roni)
אני מקווה שאני לא חוטא להופעה החגיגית של עברי, שהייתה מסיבת יומולדת עם קהל. והיו בה גם קטע יפה עם נתן גושן, והמון ביצועים מעולים לשירים מוכרים יותר ופחות. עברי נמצא עכשיו באחת התקופות הכי טובות שלו בחיים, וכמבצע הוא באמת במיטבו. שולט בבמה, בקהל, בשירה שלו. מרוכז מאוד, לא מחפף, ומדויק. בשנה האחרונה הוא הפסיק לפחד מהקהל, וכעת הוא מסוגל כבר לרדת מהבמה בטבעיות, להיבלע בתוך הקהל ולהרגיש גם שם נוח. אבל מבחינתי, ונדמה לי שגם מבחינתו, ההופעה המשותפת עם פוליקר הייתה השיא של האירוע, ושיא בפני עצמו. אני מקווה שזאת אכן התחלה חדשה. משהו טוב בטוח יצמח מזה.
