אין כמו פרידה מטלטלת כדי לייצר שירים מעולים. תשאלו את אדל שחצבה מהלב השבור שלה את שיר העשור "Someone LIke You". תשאלו את בוב דילן שכתב את "Blood On The Tracks" הקלאסי כפרידה מאהובתו שרה. ותשאלו את החבר שלי עברי לידר, שכתב את אלבומו הכל כך אהוב עלי "זכיתי לאהוב" ברגעי הכאב של פרידה. אז עכשיו הרגע של כריס מרטין מ"קולדפליי" לחלק עם העולם את רגעי הפרידה שלו מגווינית'. ברוכים הבאים לבית הדמעות.
כיאה לסלבס מליגת-העל מסיבת הפרידה שלהם היא גרנדיוזית. אלבום שמוגדר על ידי הלהקה כ"אלבום קונספט", שבכל קומוניקט שמצורף אליו נכתב שזה "אלבום פרידה", ובכלל יוצא בתרועה ענקית. אבל עם טריק קטן. שלא ברוח עידן הראליטי, גם אחרי שמאזינים לאלבום הרבה פעמים ומתעמקים בדף המילים, לא באמת לומדים פרטים על הפרידה הזאת. מרטין שומר פאסון ולא מטנף בשירים. כל מה שאפשר ללמוד זה שהוא מה זה אהב את פלטרו, וכנראה עכשיו כבר לא.
קחו למשל את "Ink", אחד משירי האהבה החמודים ביותר ששמעתי בזמן האחרון, שמספר על הטאטו שמרטין עשה לעצמו ועליו נכתב "ביחד לכל החיים". עם השורה "all I know is that I love you so, so much that it hurts ", השיר הזה יככב בעתיד בכל כך הרבה חתונות, שזה יהיה מביך.
בכלל, כדי ליהנות מהאלבום החדש של קולדפליי, ואני מציע לכם להנות ממנו, כי שווה, צריך להוריד את רף הציניות, ולהבין באיזה עולם אנחנו חיים. כמו שאמר כריס מרטין עוד באלבום הקודם ולקראת הדואט עם ריהאנה, בעולם החדש קולדפליי מתמודדים בעצם מול מפלצות הפופ. זה לא קולדלפיי מול ה"בטא בנד" או "בל אנד סבסטיאן" או "למבצ'ופ", אם להזכיר כמה להקות שהתחרו איתם בשנת 2000 על תואר "אלבום השנה". זה קולדפליי מול מיילי סיירוס, בריטני ספירס, וואן דיירקשן.
ההחלטה שלקחו קולדפליי כבר לפני כמה שנים היתה לייצר להיטים שיתחרו במאבק על קהל הנוער העולמי. לנסות לשמור על הרוק כסוג של הגדרה בסיסית, אבל לעשות כל מה שצריך כדי שהאלבום יביא אותם לאצטדיוני ענק ולא לסיבוב עולמי במועדונים כמו הבארבי שלנו. לכן בלהיט "Sky Full Of Stars", השיר המקפיץ ביותר באלבום החדש, מי שאחראי על ההקפצה הוא אביצ'י, ולא אחר. אז במפגש עם קולדפליי הפסנתר-האוס האנגלי הקלאסי מעט יותר ענוג ממה שהוא בשירים שאביצ'י חותם עליהם בשמו, אבל אי אפשר לטעות בגרוב. וכשזה נפתח אחרי דקה וחצי להמנון דאנס עדכני, זה הדבר עצמו, לא מסתתר ולא מתחבא.
ואולי זאת הסיבה ששירי האהבה באלבום הם מעט פשטניים. כי אם כבר הכל עטוף במוזיקה כה אופנתית, ובתחושה של משקל נוצה, באמת כדאי להשאיר את השיחות הכואבות ואת הדכאון בחוץ. "Ghost Stories" הוא אלבום פרידה-לייט אבל ככזה הוא פשוט נפלא. הדבר הטוב שקרה לקולדפליי הוא שאחרי הניסיון להיות מתוחכמים, שהגיע לשיאו ב"x&y", שבו כל שיר היה מורכב מארבעה שירים שלא ממש מתחברים, חזרו מרטין וחבריו למה שהפך את "Parachutes" לאלבום כה אהוב. לשירים פשוטים.
פרט לשיר הפותח "Always In My Head" שהוא אמנם יפה, אבל מתחיל במקהלות ושטיחי אוירה מעט קיטשיים ולא מגיע לפואנטה אמיתית, כי הפזמון הוא לא בדיוק פזמון, כל השירים האחרים הם תפירה הכי עילית. החל מ"magic" ועד "O" הסוגר את האלבום. נראה לי שמבקרים בעולם יקרעו להם את הצורה. ויש הרבה סיבות. ליין הבס שפותח את "Magic" נשמע גנוב לגמרי משירים אחרים. השיר "Midnight" נשמע כמו שיר של ג'יימס בלייק שעבר דילול בטרפנטין. ואפשר להמציא משהו על כל שיר.
בדיון יותר עמוק, אם משווים נניח את "Ghost Stories" ל"For Emma" של בון איבר, יהיו מי שיטענו שכריס מרטין הקשיב לו הרבה, אפשר לומר בקלות שזאת לא אותה ליגה מבחינת המשקל הסגולי. אפשר גם להגיד שבשנה שבה ביונסה, מלכת הפופ, הוציאה אלבום שהוא גם מושלם, גם חדשני, גם עמוק וגם נוגע ללב, החדש של קולדפליי, הוא לא באמת תחרות. ויהיה בזה צדק.
הבעיה היא שהשירים האלה ממכרים. כריס מרטין שר ממש יפה, ובאופן כובש. כל שיר עומד בפני עצמו, וכיף לשמוע אותו עוד ועוד. והכל ביחד נדבק לך לראש תוך שנייה ולא עוזב. זה האלבום הכי מיינסטרימי של קולדפליי, ובכלל אלבום מיינסטרים מאין כמוהו. זה מתאים לבנות בתמיצווש והסבתא שלהן. וכמו בהופעה של "כוורת" או פול מקרטני, אם הם היו באים לפארק, הייתם יכולים לראות עוד ועוד תופעות "שלושה דורות" של סבא, אבא ובן, עם חולצות טריקו תואמות שבאים לשיר במלוא גרון "Yellow". (אגב, לדעתי הם לא יבואו, כי מרטין הוא כנראה מאגף רוג'ר ווטרס ודיימון אלברן, וכנראה מאמין שעדיף בעידן הזה לדלג על ישראל).
והאמת היא שזה אלבום שמשקף מאוד את העידן הזה, שבו כשאומרים להקת רוק מתכוונים ל"רולינג סטונז" בני השבעים או ל-U2 הנפוחים. קולדפליי הם להקת רוק ענקית בעידן שבו אצטדיונים גדולים דורשים מכנה משותף מאוד ברור. אז כדי להכניס שיר יפהפה כמו "Ocean" לאלבום כזה, יש לדעתם לעטוף אותו בגיטרה אקוסטית מתקתקה ולהשאיר אותו לגמרי עירום, כי אחרת הקהל הרי יברח. כך הם יביאו את הבשורה של ג'יימס בלייק מרחבת "הבלוק" אל אוזני ההמונים.
אז כן, קולדפליי הוציאו אלבום מאוד מאוד מסחרי. הם אולי המציאו ז'אנר חדש של אינטימיות אצטדיונים, אבל האמת שהוא מצליח עדיין להיות מאוד יפה ונוגע ללב וכיפי. וזה לא מעט בעולם הקונפטי שבו אנחנו חיים. אני בעדו.
Ghost Stories. Coldplay (**** ארבעה כוכבים)