בריאן וילסון עלה לבמה עם הליכון. שני מלווים עזרו לו לעבור את הדרך עד לפסנתר הלבן שחיכה לו במרכז הבמה. הוא בן 76, גדול גוף, ומצבו הפיזי כבר לא משהו. הקהל בהיכל התרבות נעמד כולו על רגליו והריע לו. אלה היו מחיאות כפיים מלאות אהבה והוקרה. והן ניתנו בו זמנית עבור תרומתו העצומה להיסטוריה של המוזיקה, ובהמשך המופע על היכולת שלו להמשיך ולשמור עליה גם כשהוא כבר מבוגר.
קשה להגזים בחשיבותו של בריאן וילסון, האיש שהמציא את ההרמוניות הקוליות שעליהן מבוססת סקציה שלמה של מוזיקת הרוק. חוץ מזה הוא כתב וביצע עם להקתו "הביץ' בויז" את אחד מאלבומי המופת של כל הזמנים, "Pet Sounds", אלבום ששינה את פני המוזיקה והכניס את הביטלס לאטרף שנגמר ב"מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר". רק על זה מגיע לו פרס נובל.
וילסון הופיע כאן לפני שנתיים, במופע שלצערי החמצתי. הוא חזר שוב עם אותה להקה, הרכב ענק של 11 מוזיקאים מעולים, חלקם מבוגרים מאוד, שכל מטרתם היא לעזור לו לשחזר על הבמה את הצלילים וההרמוניות המדויקות שהיה מייצר בשעתו. יאמר לזכותם שהם שיחזרו אותם באופן מושלם. המופע התחיל בשירי סרפינג, אותם להיטים בני שלוש דקות שעליהם נבנתה התהילה הראשונית של הביץ' בויז בתחילת הסיקסטיז. שירים כמו "I Get Around" שבהם זיכך וילסון את מה שקראו לו אז "הסאונד של קליפורניה".
הבעיה בשירי הסרפינג, להיטי פופ מתוקים, זה שהם לא יותר ממה שהם. להיטי פופ קופצניים, שמעוררים נוסטלגיה אצל הקהל המבוגר שגדש את היכל התרבות. משם המשיך וילסון לשירים מאוחרים יותר, מאלבומים פחות מוכרים כמו "הולנד" ו"20/20". בחלק הזה כבר היה למוזיקה יותר נפח, ובעיקר אפשר היה להנות מההרמוניות. כמעט כל הנגנים שהיו על הבמה השתתפו בשירה ויצרו את השילוב המלאכי הזה, שקשה להאמין בכלל שאפשר לשחזר אותו מחוץ לאולפן.
ועדיין, קטע השיא היה לקראת הסוף, כשוילסון וחבריו ביצעו את להיטי האלבום פט סאונדס. עם כל הכבוד לקריירה המאוד מפוארת של וילסון, השירים האלה הם הדבר הבלתי ייאמן באמת. "Wouldn't It Be Nice ", "God Only Knows", "Sloop John B" ו "Good Vibrations", אלה ארבעת השירים בשבילם היה שווה כל הערב הזה, ובגללם וילסון נחשב למין אלברט איינשטיין של המוזיקה המודרנית. הקול של וילסון כבר סדוק, אבל כשהוא שר את השירים האלה, אין דרך שלא להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה.
במופע הקודם וילסון שר את האלבום בשלמותו, אני מניח שזה היה עוד יותר מרגש. אבל גם ארבעת השירים האלה הם פיסת היסטוריה, תרבות ויופי ששווה לקנות בשבילה כרטיס ולצאת מהבית. צריך להגיד את האמת, וילסון ובני דורו, בדרכם החוצה, וזה תענוג שנותרו לנו עוד כמה שנים, שבהן אפשר לפגוש אותם לפעמים, ולמחוא להם כפיים. להגיד תודה.
מי שהדגיש את גודל המעמד היה דני סנדרסון, שעלה בהדרן והצטרף ללהקה בשירה ובנגינה של "Surfin' USA" ו"Fun, Fun, Fun". סנדרסון חי בארצות הברית בתור נער, ולמרות השנים שעברו, והקריירה המפוארת שעשה בעצמו, קל היה לזהות על פניו התרגשות עצומה ופרצוף של "אני לא מאמין שאני מנגן עם בריאן וילסון על אותה במה. שיחקתי אותה". ההתרגשות הניכרת של סנדרסון הייתה רפלקציה של מה שחשו רוב היושבים באולם, וגם אני. לראות ולשמוע את בריאן וילסון שר את השירים האלה, זה רגע כזה שלא שוכחים.
